והרי מעשר דהוא נפדה ואילו לקוח בכסף מעשר אינו נפדה דתנן הלקוח בכסף מעשר שנטמא יפדה ר´ יהודה אומר יקבר (נטמא אין לא נטמא לא) התם לא אלימא קדושתיה למיתפס פדיוניה והרי תמורה דאילו קדשים לא חיילי על בעל מום קבוע ואילו איהי חיילא תמורה מכח קדשים קא אתיא וקדשים מכח חולין קאתי הרי פסח דהוא אינו טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק ואילו מותר דידיה טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא ואיבעית אימא אמר קרא העולה במקומה תהא אשם מנלן דבעי צפון דכתיב {ויקרא ז-ב} במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם אשכחן שחיטה קבלה מנא לן ואת דמו יזרוק קבול דמו נמי בצפון מקבל עצמו מנא לן דמו ואת דמו אשכחן למצוה לעכב מנא לן קרא אחרינא כתיב {ויקרא יד-יג} ושחט את הכבש והאי להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה לכדתניא דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש כיצד {ויקרא יד-יג} ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש כי כחטאת האשם הוא וגו´ שאין ת´´ל כחטאת האשם מה ת´´ל כחטאת האשם לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש בבוהן יד ובוהן רגל ואזן ימנית יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח תלמוד לומר כחטאת האשם הוא מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורין לגבי מזבח אף אשם מצורע טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח אם כן נכתוב בהאי ולא נכתוב בהאי הניחא אי סבירא לן יצא לידון בדבר החדש איהו הוא דלא גמר מכללו
רש"י
והרי מעשר שני דהוא נפדה. אפי´ בירושלים אם נטמא כדילפינן (ב´´מ דף נג:) מלא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה שנאמר וישא משאות: אינו נפדה. אליבא דר´ יהודה אלמא איכא טפל חמור מעיקר: התם משום דלא אלים. ולא חומרא הוא: קדשים לא חיילי (עליה). תחילת הקדש אינו חל על בעל מום קבוע ליקדש קדושת הגוף אלא קדושת דמים בעלמא ויוצאין לחולין גמורין בפדיון ואפילו ליגזז וליעבד כדתניא פרק הוציאו לו בסדר יומא (דף נ:) חומר בתמורה שהתמורה חלה על בעל מום קבוע ואין יוצא לחולין ליגזז וליעבד מה שאין כן בזבח דגבי תמורה כתיב טוב ברע השווה בעל מום לתם לענין תמורה על כולם נאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש אבל זבח ראשון אם קדם הקדישו את מומו קדוש קדושת הגוף ואינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד כדתנן בבכורות (דף יד.) כל הקדשים שקדם מומן להקדישן נפדה ויליף לה מקראי: קדשים מכח חולין קאתו. לא חלה עליהם קדושה קודמת אבל תמורה באה מכח קדושה קודמת הלכך לאו טפל חמור מן העיקר הוא דהא חומרא דעיקר הוא: שלמים הוא. ולא מותר פסח מיקרי למיחשביה טפל: ואיבעית אימא. עיכובא דעולה מהכא: דכתיב במקום כו´ העולה. חזר ושנה לימד מקום שקבעתו לעולה לעולם הוא מקומה: ישחטו את האשם ואת דמו. במקום שחיטתו תהא קבלת דמו: דמו ואת דמו. מדמצי למיכתב ישחטו את האשם ודמו יזרוק וכתיב ואת דמו את לרבות את המקבל: ושחט את הכבש וגו´. באשם מצורע כתיב שנה הכתוב עליו לעכב: לכדתניא כו´. דצריך להחזירו לכללו הלכך לענין שחיטת צפון נמי בעי להחזירו דאי לא הדר כתביה בגוויה כי היכי דאהדריה למתן דמו הוה אמינא לא ניבעי צפון: אי אתה יכול להחזירו לכללו. שיהא עוד כשאר הכלל: שיצא אשם מצורע. מכלל זאת תורת האשם דהוה כתב בכולהו ואת דמו יזרוק על המזבח אף כאן לשחיטת צפון נמי להחזירו הוא דשנה עליה: לכתוב. שחיטת צפון באשם מצורע ולא נכתוב גבי זאת תורת האשם ונגמר כללו מיניה ומדכתביה הכא והכא לעיכובא הוא:
תוספות
והרי מעשר דהוא נפדה. אפילו בירושלים אם נטמא כדילפינן מלא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה ואילו לקוח בכסף מעשר שני אינו נפדה אליבא דר´ יהודה אלמא איכא טפל חמור מעיקר כך פי´ בקונטרס ובספרי פרשת עשר תעשר מפרש טעמא דרבי יהודה משום דכתיב [הכסף] כסף ראשון ולא כסף שני והא דאמר בריש הזהב (ב´´מ דף מה.) גבי סלעין דינרין דכסף כסף ריבה יש לחלק בזה שנגמר כאן פדיונו לגמרי וקנה פדיונו מעשר ואם היה טהור לא היה נפדה ותנן במסכת מעשר שני פ´ שלישי (מ´´י) אמרו לו לר´ יהודה מה אם מעשר שני עצמו שנטמא הרי הוא נפדה הלקוח בכסף מעשר שנטמא אינו דין שיפדה אמר להם לא אם אמרתם במעשר שני עצמו שכן נפדה טהור ברחוק מקום תאמרו בלקוח בכסף מעשר שאינו נפדה טהור ברחוק מקום ואית ספרים דגרסי הכא נטמא אין לא נטמא לא ומייתי ראייה מרבנן דטפל חמור מעיקר פירוש נטמא נפדה לרבנן לא נטמא אינו נפדה אפי´ חוץ לירושלים אע´´פ שמעשר עצמו נפדה והיינו חוץ לירושלים דבירושלים אין מעשר טהור נפדה ובתוספתא דמעשר שני משמע כפי´ הקונטרס דעל מילתא דר´ יהודה פרכינן האי לישנא שעושה טפל חמור מן העיקר והכי איתא התם הלקוח בכסף מעשר כו´ אמרו לו לרבי יהודה תחמיר בטפילה יותר מן העיקר ולגירסת הספרים לא נטמא לא ומוכיח דרבנן נמי סברי טפל חמור מן העיקר גבי מעשר טהור חוץ לירושלים קשה דאי פרכי רבנן לר´ יהודה תיקשי להו לדידהו כיון דקורא טפל חמור מן העיקר האי דלקוח טהור אינו נפדה ומעשר עצמו נפדה אבל לגירסת הקונטרס ניחא דאיכא למימר דהאי לא מיקרי טפל חמור מן העיקר דמעשר עצמו טהור נפדה ברחוק מקום כדי לפדות בדמים בירושלים בקר וצאן יין ושכר כדכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך אבל אם לקח פירות בו חוץ לירושלים כדי לאוכלם בירושלים לא יפדה כמו שלא היה פודה מה שהיה לוקח בירושלים ולגירסת הספרים לא נטמא לא קשה לפירוש הקונטרס דפרק הזהב (ב´´מ דף נה:) גבי מחללין אותו כסף על נחשת נחשת על הפירות ויחזור ויפדה את הפירות וחכמים אומרים יעלו פירות ויאכלו בירושלים ופי´ בקונטרס וחכמים אומרים לא הזקיקוהו לחזור לחללם כמו ת´´ק אלא אם רצה יעלה פירות עצמו דהקלו בו משמע מתוך פירושו דר´´מ מחמיר דלא שרי נחשת על הפירות אא´´כ יחזור ויפדה את הפירות ויעלה הכסף לירושלים והכא משמע שזו היא קולא כשחוזר ופודה את הפירות ומשמע דאפילו איסורא איכא למאי דגרסי´ לא נטמא לא דאינו נפדה טהור ברחוק מקום ומשנה שלימה היא במסכת מעשרות (פ´´ג מ´´י) ושם הארכתי בפרק הזהב (ב´´מ דף נה: ד´´ה ויחזור): פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא. וא´´ת הרי אחד עשר שטפל חמור מן העיקר כדאמרינן בפ´ שתי מדות (מנחות צא:) האחד זה אחד עשר שלא מצינו לו בכל התורה טפל חמור מן העיקר וי´´ל כדמשני הכא מותר הפסח שלמים הוי ה´´נ אחד עשר שלמים הוי דכל דיני שלמים עליו כדמשמע בבכורות (דף סא.) מדמצריך קרא דמותר הפסח נמי בעי קרא כדדרשינן פרק קמא (לעיל ט.) אם כשב להביא פסח שעברה שנתו ושלמים הבאין מחמת פסח לכל מצות שלמים שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק והא דקרי ליה טפל לאו דווקא: לעכב מנא לן דכתיב ושחט את הכבש. למקבל לא ידעינן עיכובא: לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש כו´. מה שחטאת מצורע טעונה נסכים ושאר חטאות אין טעונין לא חשיב דבר חדש וכן אוב וידעוני שיש כרת מה שאין כן בשאר מכשפים מדלא תני בל´´ו כריתות ואפ´´ה גמרינן סקילה מאוב וידעוני בשאר מכשפים פרק קמא דיבמות (דף ד.) ופרק ארבע מיתות (סנהדרין דף סז:) ואי מקרי כרת דכתיב באוב וידעוני דבר החדש היכי גמר מינייהו סקילה למ´´ד כללו לא גמר מיניה וזה הקשה ה´´ר יעקב מאורלינ´´ש אלא לא קרוי דבר חדש אלא כשסותר כללו כי הכא דשאר אשמות כל הדם למזבח ואשם מצורע הדם ממנו לבהונות וכגון אשת אח בפרק קמא דיבמות (דף ז.) שנאסרו כל העריות וזו הותרה וזהו דבר החדש שסותר כללו אבל מה שחטאת מצורע טעונה נסכים אינו סותר מכללו אלא תוספת הוא על הקרבן וא´´ת למאן דאמר כללו גמר מיניה יהיו כל אשמות טעונין מתן בהונות ולילפו נמי כולהו עריות מאשת אח וי´´ל דלא גמר מיניה אלא מידי דלא חידש בו כגון שחיטת צפון אבל החידוש לא גמר מיניה כדפירש בקונטרס דא´´כ לא היה עוד כאן דבר חדש ועוד דאם כן היה יוצא לידון בדבר החדש כיוצא בו ללמד על הכלל כולו: נכתוב בהאי ולא נכתוב בהאי. תימה ושאר אשמות היכי ילפי מאשם מצורע מה לאשם מצורע שכן בא להתיר:
עמוד ב´:
אבל כללו גמר מיניה (לצפון) שפיר אלא אי סבירא לן דלא הוא גמר מכללו ולא כללו גמר מיניה האי לגופיה איצטריך כיון דאהדריה אהדריה אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא אימא כי אהדריה קרא לגבי מתן דמים ואימורין דבעי כהונה אבל שחיטה דלא בעיא כהונה לא מיבעי צפון א´´כ נימא קרא כי כחטאת הוא מאי כחטאת האשם כשאר אשמות יהיה למה לי לאקשויי לחטאת למה לי לאקשויי לעולה אמר רבינא איצטריך אי אקשיה לחטאת ולא אקשיה לעולה הוה אמינא חטאת מהיכן למדה מעולה דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש א´´ל מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא וניקשיה לעולה ולא ניקשיה לחטאת הוה אמינא דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש וכי תימא ניקשי אקושי לחטאת ניחא ליה דמקיש ליה לעיקר ולא נקיש ליה לטפל להכי אקשיה לחטאת ואקשיה לעולה למימר דבר הלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש רבא אמר מהכא דכתיב {ויקרא ד-י} כאשר יורם משור זבח השלמים למאי הלכתא אי ליותרת הכבד ושתי הכליות בגופיה כתיב (אמר רב פפא) משום דבעי אגמורי יותרת הכבד ושתי הכליות מפר העלם דבר של צבור לשעירי עבודת כוכבים בגופיה לא כתיב ומפר כהן משיח הוא דגמר להכי איצטריך כאשר יורם דניהוי כמאן דכתב בגופיה ולא ניהוי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש אמר ליה רב פפא לרבא וליכתביה בגופיה ולא נקיש אי כתב בגופיה ולא אקיש הוה אמינא דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש וכי תימא נקשי אקושי ניחא ליה דכתביה בגופיה מדאקיש ליה אקושי להכי כתביה ואקשיה למימרא דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש: (היק´´ש וגזיר´´ה שו´´ה ק´´ל וחומ´´ר סימן): דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד מהיקש אי מדרבא אי מדרבינא דבר הלמד בהיקש מהו שילמד בגזירה שוה תא שמע רבי נתן בן אבטולמוס אומר מנין לפריחה בבגדים שהיא טהורה נאמר קרחת וגבחת בבגדים ונאמר קרחת וגבחת באדם מה להלן פרח בכולו טהור אף כאן פרח בכולו טהור והתם מנא לן דכתיב {ויקרא יג-יב} מראשו ועד רגליו ואיתקש ראשו לרגל מה להלן כולו הפך לבן פרח בכולו טהור אף כאן כולו הפך לבן פרח בכולו טהור אמר ר´ יוחנן בכל התורה כולה למידין למד מלמד חוץ מן הקדשים שאין דנין למד מלמד דאם כן לא יאמר צפונה באשם ותיתי בג´´ש דקדשי קדשים מחטאות לאו למימרא דדבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בגזירה שוה ודלמא משום דאיכא למיפרך מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות קדשי קדשים יתירי כתיבי: דבר הלמד מהיקש חוזר ומלמד בקל וחומר
רש"י
אבל כללו גמר מיניה. מידי דלא חידש בו כגון שחיטת צפון אי הוה כתיבא ביה ולא הוה כתיבא בשאר אשמות גמרי ליה שאר אשמות מיניה דלא חידוש הוא אלא יצא מן הכלל הוא ולמד על דבר שלא נאמר בכלל והיכי יצא לידון בדבר החדש כגון מתן דמים שבזה למזבח ובזה שינה ואומר לבהונות: כיון דאהדריה כו´. וכתיב כי כחטאת האשם הוא כדין חטאת כך דין אשם: אהדריה. לכללו בין למתן דמים בין לשחיטת צפון ולא היה צריך לכתוב בו שחיטת צפון אלא לעיכובא: דבעי כהונה. שאינה כשירה בזר אבל למידה דשחיטה דלאו עבודת כהן היא לא אהדריה דהא בחזרתו כתיב כחטאת האשם הוא לכהן לענין עבודות שבכהן: א´´כ נימא קרא כי כחטאת הוא. לכהן: כשאר אשמות יהיה. הלכך לענין צפון נמי אהדריה וכי כתיב ביה שחיטה בצפון דקרא לעיכובא אתא ושאר אשמות נמי מיניה ילפינן לעיכובא: למה לי לאקשויי בשחיטתו לחטאת ולעולה. דכתיב במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה: מהיכן למדו. לשחיטת צפון: אי אקשיה לעולה ולא אקשיה לחטאת הוה אמינא. בעלמא דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש: וכי תימא. אם איתא דחוזר ומלמד בהיקש נקשיה לחטאת ולא לעולה משנינן לך ניחא ליה לאקשויי לעיקר כו´: למימרא. מדאיצטריך למיהדר ואקושי לעולה ש´´מ דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש ומהכא נפקא לן בכל דוכתא: כאשר יורם. באימורי פר כהן משיח כתיב: משום דבעי אגמורי יותרת הכבד ושתי כליות כו´. שהיה צריך ללמד מפר העלם תורת אימוריהן לשעירי עבודת כוכבים דאיתקוש אהדדי לענין הקטרת אימורין כדאמרינן בפרק ב´´ש (לעיל מא.) אשה לה´ וחטאתם על שגגתם ופר העלם דבר בגופיה לא כתיב יותרת וכליות ומפר כהן משיח גמר בהיקש כדאמרן בפרק בית שמאי (שם לט:) ועשה לפר כאשר עשה לפר זה פר כהן משיח אקשינהו להדדי: להכי איצטריך כאשר יורם. בפר כהן משיח ואם אינו ענין לו תנהו לענין פר העלם דניהוי כמאן דכתיבי בפר העלם גופיה דלא ליהוי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש ואי קשיא הא נפקא לן הך דרשא מועשה לפר זה פר העלם דבר כדאמרן בפרק ב´´ש (לעיל מא.) ה´´מ לתנא דבי ר´ ישמעאל דאמר לפר זה פר העלם אבל לתנא דבי רב דאמר ועשה לפר זה פר יום הכיפורים איצטריך כאשר יורם להך דרשה: ונכתביה בגופיה. דפר העלם בהדיא ולא ליקשיה לפר כהן משיח הואיל וסוף סוף טרח וכתב כאשר יורם יתירא להכי: הוה אמינא דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. בעלמא דלא הוה ילפינן מהכא מידי: דבר הלמד בהיקש כו´. משום דבעי למיבעי בעיא עלה הדר נקיט לה: אי מדרבא. מכאשר יורם: אי מדרבינא. מאשם מצורע דאיצטריך לאקושי לחטאת ולעולה: לפריחה. אם פרחה הצרעת בכל הבגד: מה להלן פרח בכולה טהור. כדכתיב אם פרוח תפרח וגו´ (ויקרא יג): והתם. גבי קרחת וגבחת דאדם מנלן דטהורה פריחה דאילו פריחה כי כתיבא בנגע עור בשר כתיב ואילו קרחת וגבחת כתיבי גבי נתקין דמקום שער דראש וזקן שאין סימניהן שוין לנגעי עור בשר שזה בשער לבן וזה בשער צהוב: ואיתקש ראשו. נתקי הראש: אף כאן כו´. אלמא נתקין בהיקשא ילפינן להו וחוזרין ומלמדין על הבגדים בג´´ש: א´´ר יוחנן. מהכא לא תיתי ראייה דלאו קדשים הוא דאף היקש מלמד בהיקש חוץ מקדשים ותדע לך שהמדה הזאת שהבאתה אינה למידה בקדשים: דא´´כ הוא. דדבר הלמד בהיקש חוזר ולמד בג´´ש: לא יאמר צפון באשם ותיתי בג´´ש. דנאמר קדשי קדשים בחטאת ונאמר קדשי קדשים באשם: קדשי קדשים יתירי כתיבי. בהו והוה ליה גזירה שוה מופנה משני צדדין ואין משיבין עליה גבי חטאת כתיב תשחט החטאת קדש קדשים הוא ובאשם כתיב זאת תורת האשם קדש קדשים הוא ובתרוייהו כתיב בויקח קרח לכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי קדש קדשים לך:
תוספות
אי אקשיה לעולה ולא אקשיה לחטאת. תימה לא לכתוב את החטאת ואי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש אמאי אקשיה לעולה כלל תיפוק ליה מחטאת האשם דמה חטאת צפון מעכב אף אשם כן וי´´ל דאי לא כתב צפון לא הוה אמינא הא הדרה קרא לשחיטת צפון למידי דלא בעיא כהונה והאשם לא דרשינן ליה כלל דהא לא כתב כאשם דהוה משמע כשאר אשם דעלמא לצפון יהא זה אבל האשם משמע האשם זה יהא כחטאת למתן דמים למזבח וכן יש להקשות אי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש לא נכתוב צפון כלל ותיתי [באשמות] מכחטאת וכאשם כי היכי דילפינן מיניה סמיכה בפרק קמא (לעיל יא.) ועוד נילף שאר אשמות מאשם מצורע ואשם מצורע מהיקישא דכחטאת וי´´ל דלא הוה אמינא דאהדריה קרא לשחיטת צפון ולא הוה דרשינן כאשם כשאר אשם (כיון דלא כתב כאשם) כיון דלא כתב צפון בהדיא בשאר אשמות: כאשר יורם למאי הלכתא. תימה הא איצטריך לכדדרשינן בסוף כל הבשר (חולין דף קיז.) זה בא ללמד ונמצא למד מה פר כהן משיח יש בו מעילה אף שור זבח השלמים יש בו מעילה וי´´ל דמצי לאקשויי לזבח השלמים ולא ליכתוב כאשר יורם דכאשר יורם משמע דאתא לרבויי הרמה אחרת אי נמי ההיא דכל הבשר (שם) כתנא דבי רבי ישמעאל דנפקא ליה דרשא דהכא מועשה לפר זה פר העלם כדאמר פרק בית שמאי (לעיל דף מא.) אבל לתנא דבי רב דאמר ועשה לפר זה פר יום הכיפורים איצטריך כאשר יורם (להך דרשא): ונכתביה בגופיה. תימה כדאמר פרק ב´´ש (גם זה שם:) משל למלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה ומיעט בסרחונם מפני חיבתן וי´´ל דבשביל חיבתן לא היה לו לגלגל אלו דרשות למילף מהיקשא ומ´´מ ילפינן מיניה חיבתן מדלא אשמעינן בדוכתא אחרינא דבר הלמד מהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש: קדשי קדשים יתירי כתיבי. תימה כיון דילפינן גזרה שוה מהדדי למה לן היקשות דלעיל בחטאת ואשם:
(באדיבות פורטל הדף היומי)