בפנים בחוץ ואת הניתנין בחוץ בפנים שיאכלוהו טמאים שיקריבוהו טמאים שיאכלוהו ערלים ושיקריבוהו ערלים לשבר עצמות הפסח לאכול הימנו נא ולערב דמו בדם הפסולים כשר שאין מחשבה פוסלת אלא בחוץ לזמנו וחוץ למקומו והפסח והחטאת שלא לשמן:
גמ´ מ´´ט דרבי יהודה אמר רבי אלעזר תרי קראי כתיבי בנותר כתוב אחד אומר {שמות יב-י} לא תותירו ממנו עד בקר וכתוב אחד אומר {ויקרא ז-טו} לא יניח ממנו עד בקר אם אינו ענין להניח תנהו לענין מחשבת הינוח ורבי יהודה האי קרא להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה לכדתניא {ויקרא ז-טו} ובשר זבח תודת שלמיו למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה חליפין וולדות תמורות מנין ת´´ל ובשר חטאת ואשם מנין ת´´ל זבח ומנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח ת´´ל שלמיו לחמי תודה וחלות ורקיקים שבנזיר מנין ת´´ל קרבנו כולן קורא אני בהן לא יניח א´´כ לימא קרא לא תותירו מאי לא יניח אם אינו ענין להינוח תנהו ענין למחשבת הינוח התינח להניח להוציא מאי איכא למימר ועוד טעמא דר´ יהודה סברא הוא דתניא אמר להם רבי יהודה אי אתם מודים שאם הניחו למחר שהוא פסול אף חישב להניחו למחר פסול אלא טעמא דרבי יהודה סברא הוא וניפלוג נמי ר´´י בכולהו בהי ניפלוג בשובר עצמות הפסח ולאכול ממנו נא זיבחא גופיה מי מיפסיל ע´´מ שיאכלוהו טמאים ושיקריבוהו טמאים זיבחא גופיה מי מיפסיל שיאכלוהו ערלים ושיקריבוהו ערלים זיבחא גופיה מי מיפסיל לישנא אחרינא כל כמיניה לערב דמן בדם הפסולין רבי יהודה לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם ליתן את הניתנין למעלה למטה למטה למעלה רבי יהודה לטעמיה דאמר שלא למקומו נמי מקומו קרינא ביה וליפלוג בניתנין בפנים שנתנן בחוץ והניתנין בחוץ שנתנן בפנים קסבר רבי יהודה בעינן מקום שיהא משולש בדם בבשר ובאימורין ומי אית ליה לרבי יהודה האי סברא והתניא רבי יהודה אומר {דברים יז-א} דבר רע ריבה כאן חטאת ששחטה בדרום וחטאת שנכנס דמה לפנים פסולה ולית לרבי יהודה שלישי והתנן אמר רבי יהודה הכניס בשוגג כשר הא במזיד פסול וקי´´ל בשכיפר השתא ומה התם עיילי עיילא אי כיפר אין אי לא כיפר לא הכא דחשיב חשובי לא כל שכן תרי תנאי ואליבא דרבי יהודה וסבר ר´ יהודה חטאת ששחטה בדרום
רש"י
גמ´ תרי קראי כתיבי בנותר. חד בפסח וחד בתודה: חליפין. מפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה הויא שניה חליפי תודה וקריבה: וולדות תמורה. ולד תודה ותמורת תודה וכולן קריבין כדאמרי´ בבכורות (דף יד:) רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיה לך אלו הוולדות בכולן אני קורא בהן תשא ובאת וגו´: ת´´ל ובשר. דהוה ליה למכתב ותודתו ביומו יאכל הוה ליה קרא יתירא לדרשא: שלמי נזיר. איל נזיר הטעון לחם כמותה: ושלמי פסח. חגיגת ארבעה עשר אבל שלמים בעלמא לא מצי לרבויי דהא כתיב בהדיא בהו שני ימים ביום זבחכם יאכל וממחרת: ה´´ג א´´כ לימא קרא לא תותירו. כדכתיב בכל שאר הנותרים לשון נותר: ועוד טעמא דר´ יהודה ע´´כ סברא הוא. ולא מריבוי דקרא אלא ס´´ל דהואיל ומיפסיל בהוצאה ובהינוח מיפסיל נמי במחשבת הוצאה והינוח: שאם הניח למחר שהוא פסול. דדם נפסל בשקיעת חמה: ונפלוג נמי ר´ יהודה בכולהו. הואיל וטעמא מהאי סברא הוא נפלוג בכולהו הנך דמתני´ דקתני כשר ומשנינן בהי מינייהו נפלוג: מי קא מיפסיל. אם היה שובר את העצמות או אוכל נא: שיקריבוהו טמאים מי קמיפסיל. והאי יקריבוהו באימורין קאמר דומיא דיאכלוהו בבשר וכן אם יאכלו טמאים או ערלים זבח שנזרק דמו כהלכתו מי פסיל הקרבן למפרע מלרצות: ה´´ג לישנא אחרינא כל כמיניה. מי ישמע לו להקריבו בפסול הכהנים טמאים לא ישמעו לו וכן הערלים להקריב למזבח בעבירה או לאכול קדש בעבירה הלכך אין מחשבתו מחשבה בדבר התלוי באחרים: לערב דמן בדם כו´. כולי האי משינויא כלומר ואי איפליג בלערב דמה כו´ אין דם מבטל דם וכיון דעירוב לא פסיל מחשבת עירוב [נמי] לא פסיל: ליתן את הניתנין כו´. ליפלוג במחשבה שלא במקומו: ר´ יהודה לטעמיה. דאמר אפילו יהביה חוץ למקומו לא מיפסיל זיבחא מלרצות דשלא במקומו כמקומו דמי בפ´´ב (לעיל כז.) דאוקימנא מתניתין דחישב ליתן את הניתנין למטה למעלה כו´ דס´´ל לתנא דשלא במקומו כמקומו דמי דמסקנא מידי דהוה אמחשבת הינוח ואליבא דר´ יהודה: ולפלוג בליתן את הניתנין בפנים בחוץ. והניתנין בחוץ שחשב ליתן בפנים קא מקשי דהתם ודאי אי הוה יהיב חטאת החיצונה בפנים מיפסלא דכתיב וכל חטאת אשר יובא וגו´ (ויקרא ו): קסבר רבי יהודה. מחשבה ליתן את הניתנין בחוץ בפנים לא פסלא דגבי מחשבת חוץ לזמנו כתוב שלישי ודרשינן שיהא אותו חוץ משולש בדם ובשר ואימורין דהיינו חוץ לעזרה ממש שבשעת היתר הבמות נשתלש בכל אלה הלכך גזירת הכתוב דפסול חוץ למקומו אבל להכניסו לפנים לאו מחשבה היא: דבר רע. לא תזבח לה´ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום וגו´ ריבה כאן אזהרה שלא ישחוט החטאת בדרום: וחטאת שנכנס דמה לפנים כו´. כלומר לא תזבחנו ע´´מ להכניס דמה לפנים ולאו בהכנסה ממש קמזהר ליה אלא במחשבת הכנסה דהא בזביחה קאי וקא קרי ליה דבר רע אלמא מיפסיל: הכניס בשוגג כשר. בפרק כל הזבחים שנתערבו וקיימא לן התם בגמרא בשילהי פירקין דהא דדייקינן הא מזיד פסול בשכיפר בשנתן ממנו על מזבח הפנימי הוא דקפסיל רבי יהודה ולא מיפסל בהכנסה: והשתא ומה כו´. דאיכא למשמע מיניה דכל שכן דמחשבת הכנסה לא פסיל:
תוספות
תרי קראי כתיבי בנותר. חד בפסח וחד בתודה ותימה דדריש באם אינו דמפסח היכי ילפי´ שאר נותר: שלמי פסח. פירשתי בפ´´ק סמוך לתחילתו (לעיל ט.) שיאכלוהו טמאים ויקריבוהו טמאים זיבחא גופיה מי מיפסיל. פי´ בקונט´ דהאי יקריבוהו באימורין קאמר ולא בדם דומיא דיאכלוהו בבשר דאם אכלו טמאין או ערלים זבח שנזרק דמו כהלכתו מי מפסיל קרבן מלרצות וא´´ת חישב להניח אימורים למחר או בחוץ אמאי פסול הלא אם הניח אימורים עד למחר או בחוץ כיון שנזרק דמו כהלכתו לא נפסל קרבן מלרצות וי´´ל דלא דמי דלהניח אימורין למחר אי עביד במחשבתו מיפסיל כוליה קרבן בקדשים הנאכלים ליום ולילה דכיון דהוו אימורין בעין כל כמה דלא מיקטרי לא משתרי בשר באכילה וכי מטי למחר מפסיל בשר משום נותר אבל שיקריבוהו טמאים לא מיפסיל בשר חדא דהקריבוהו טמאין אם עלו לא ירדו ועוד נטמאו אימורים או אבדו משתרי בשר באכילה כיון דנזרק הדם כהלכתו אכתי קשה מלהוציאו לחוץ אי קאי אאימורין אמאי פסיל ר´ יהודה הלא אם עשה כן לא נמנע הדם בכך מלרצות וגם בשר מישתרי באכילה דכיון שהוציא אימורים בחוץ הוה ליה כנטמאו אימורים או אבדו והבשר שרי לאכול ואי לא קאי להוציאו רק אדם אתי שפיר הכי: קסבר ר´ יהודה בעינן מקום שיהא משולש בדם ובבשר ובאימורין. תימה למאי דלא ידע טעמא דמקום משולש תיקשי ליה לרבנן אמאי לא חשיב [הניתנין בחוץ בפנים] חוץ למקומו דמהאי טעמא ממעטינן ליה בפירקין דלעיל ולקמן בפ´ התערובות (דף פב:) וי´´ל דס´´ד דרבי יהודה הוא דלא בעי משום דמסקינן טעמא מסברא: ומי אית ליה לרבי יהודה כו´. צריך ליישב סוגיא זו לכל הלשונות שפי´ בפירקין דלעיל (דף כט.) מקום משולש: וחטאת שנכנס דמה לפנים פסולה. פי´ בקונטרס שלא תזבחנה ע´´מ להכניס דמה לפנים ולא בהכנסה ממש קמזהר ליה אלא במחשבת הכנסה דהא בזביחה קאי וקא קרי ליה דבר רע אלמא מיפסיל ועוד יש לפרש דדבר רע משמע ליה ע´´י דבור דהיינו מחשבה ולאו הכנסה ממש: וקי´´ל בשכיפר. וא´´ת למ´´ד שלא במקומו לאו כמקומו דמי אמאי פסיל רחמנא טפי בחטאות משאר קרבנות וי´´ל דבשאר דמים כשנתן ממנו על הפרכת ובין הבדים איכא למימר דיאספנו ואם יש עוד דם יזרוק במקומו וכשר ובחטאת אין תקנה לדם הנשאר א´´נ תנא דסבר לאו כמקומו דמי יסבור בחטאת דפסול אף בלא כיפר. ברו´´ך: הכא דחשובי חשיב לא כל שכן. תימה א´´כ בטלה תורת פיגול דזרק מקצת דם בחוץ או אוכל כזית בחוץ לא מיפסיל ומחשב מחשבה פוסל הכי נמי נהי דמכניס בלא מכפר לא מיפסיל מחשב להכניס ולכפר פוסל וי´´ל דבר רע משמע דבר שהוא רע במקום אחר דהוא בכיפר זה אסרתי במחשבה בשעת זביחה הכא דחישב לא כל שכן דכשר דאפילו חישב ליתן בפנים על מזבח הזהב על מנת להתכפר כשר כיון דבמחשבה לא שייכא כפרה כלל אבל נתינה ממש ראויה לכפר בשום מקום:
עמוד ב´:
יהא חייב והתניא רבי יהודה אומר יכול חטאת ששחטה בדרום יהא חייב ת"ל {דברים יז-א} לא תזבח לה´ אלהיך שור ושה וגו´ כל דבר רע על דבר רע אתה מחייבו ואי אתה מחייבו על חטאת ששחטה בדרום תרי תנאי אליבא דרבי יהודה אמר רבי אבא ומודה רבי יהודה שחוזר וקובעו לפיגול אמר רבא תדע דפיגול לפני זריקה לא כלום הוא ואתיא זריקה וקבעה לה בפיגול ולא היא התם הוא חדא מחשבה היא הכא תרי מחשבות איתיביה רב הונא לרבי אבא ליתן את הניתנין למעלה למטה למטה למעלה לאלתר כשר חזר וחישב חוץ למקומו פסול ואין בו כרת חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת למחר פסול חזר וחישב בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו פסול ואין בו כרת תיובתא דרבי אבא תיובתא אמר רב חסדא אמר רבינא בר סילא חישב שיאכלוהו טמאים למחר חייב אמר רבא תדע דבשר לפני זריקה לא חזי וכי מחשב ביה מיפסיל ולא היא התם זריק ומיחזי הכא לא מיחזי כלל אמר רב חסדא מרגלא בפומיה דרב דימי בר חיננא בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו חייבין עליהן משום טומאה אמר רבא תדע דתניא {ויקרא ז-כ} אשר לה´ לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה אלמא אע"ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהן משום טומאה הכא נמי אע"ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהן משום טומאה ולא היא התם אימורי קדשים קלים חזו לגבוה לאפוקי בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט (לישנא אחרינא הא אימורין לא חזו ולא היא הנך חזו למילתייהו והני לא חזו כלל):
הדרן עלך כל הפסולין
מתני´ בית שמאי אומרים כל הניתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה אחת כיפר ובחטאת שתי מתנות ובית הלל אומרים אף חטאת שנתנה מתנה אחת כיפר לפיכך אם נתן את הראשונה כתיקנה ואת השניה חוץ לזמנה כיפר ואם נתן את הראשונה חוץ לזמנה ואת השניה חוץ למקומה פיגול וחייבין עליו כרת כל הניתנין על המזבח הפנימי שאם חיסר אחת מן המתנות כאילו לא כיפר לפיכך נתן כולן כתיקנן ואחת שלא כתיקנה פסולה ואין בו כרת:
גמ´ תנו רבנן מנין לניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת שכיפר תלמוד לומר {דברים יב} ודם זבחיך ישפך והאי להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה לכדתניא
רש"י
יהא חייב. מלקות: דבר רע. מום בגלוי שהוא מגונה קרי דבר רע בבכורות בפרק על אלו מומין (דף לז.): ומודה רבי יהודה. בחישב על מנת להניח שחוזר וקובעו לפיגול אם חזר וחישב בעבודה שניה על מנת לאכול חוץ לזמנו ולא אמרי´ כבר נפסל במחשבת הינוח: אמר רבא תדע. דמחשבת הינוח לרבי יהודה לאו כמחשבת חוץ למקומו ושלא לשמו היא לאפוקי מידי פיגול דהא פיגול דשוחט על מנת לזרוק את דמו למחר לפני זריקה לאו כלום היא ואין המחשבה מועלת עד שיזרק הדם היום דבעינן קרב כל מתיריו ומיהו מחשבה קמייתא מחשבת הינוח הוי וכי זריק ליה אתיא זריקה וקבעי ליה ולא אמרי´ הואיל ומעיקרא פיגול לא חיילא איפסיל ליה במחשבת הינוח וכי זריק ליה או בפיגול או בשתיקה לא ליחול פיגול: התם חד מחשבה. דלא שינה מחשבתו הראשונה והיא היתה לשם פיגול: תרי מחשבות. והאחד שם פסול לה ולא שם פיגול: כשר. כדאמרינן במתני´ לדברי הכל: למחר פסול. חישב ליתן למחר את הניתנין למטה למעלן ואוקי בפרק שני משום מחשבת הינוח כרבי יהודה ולא משום מחשבת נתינת מחר דא´´כ פיגול מיבעיא ליה אלמא לא הוי פיגול דזריקה דלא כשר באכילה לא אתיא לידי פיגול וקתני חזר וחישב בו אלמא לא מיקבע תו פיגול: חישב שיאכלוהו טמאים למחר. פיגול ולא אמרינן לאו מחשבה היא דאכילת טמאים לא חזיא והוי כמחשב מחשבת פסול: תדע. דמחשבת אכילת פסול לא מפקא מידי פגול בר מחשבת חוץ למקומו (ולזמנו) דהא בשר לפני זריקה לא חזי לאכילה וכי מחשב ביה בשחיטה ע´´מ לאוכלה למחר מפגיל דהשתא אכילה פסולה היא בלא שום פיגול: התם זריק ומיחזי. ואשתכח דלמחר אי לאו משום פיגול הוה חזיא לאכילה: שלא הורמה. ד´ חלות הנתרמות לכהן מארבעה מינין שבה דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה וגו´ (ויקרא ז): משום טומאה. אם אכלן בטומאת הגוף ואע´´ג דקי´´ל שאין ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה האי כיון דאיזרק דם ניתר לטהורין קרינן ביה ואע´´ג דאין פסח נאכל אלא צלי וחלות התודה עד שיורמו: ה´´ג אשר לה´ לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה. והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה´: לטומאה. להתחייב כרת האוכלן בטומאת הגוף דאשר לה´ יתירא הוא למידרש ביה דבר שהוא עולה לגבוה: מתני´ בית שמאי אומרים. מתנה אחת. זריקה אחת כיפר אע´´פ שרובן טעונים שתי מתנות שהן ארבע: ובחטאת שתי מתנות. מתנות אצבע ממש ובגמרא יליף טעמא: לפיכך. חטאת וכל הזבחים לבית הלל ולבית שמאי שאר זבחים חוץ מחטאת: נתן את הראשונה כתקנה. בשתיקה ואת השניה במחשבת אכילת בשר חוץ לזמנו כיפר וכשר הקרבן שכבר ניתר הקרבן ליקרב על ידי מתנה ראשונה ואין השניה מתרת את הבשר לפיכך אינה מפגלת: פיגול וחייבין עליו כרת. שאין מחשבת חוץ למקומו דשניה מוציאתו מידי פיגול שכבר הוקבע בראשונה שכבר קרבו כל מתיריו: שחיסר אחת מכל המתנות לא כיפר. כדיליף בברייתא בגמרא: לפיכך. הואיל וכולן מתירות אין זו מתרת בלא זו ואין זו מפגלת בלא זו ואם נתן כולן כתקנן בשתיקה ואחת שלא כתקנה כגון שנתנה במחשבת חוץ למקומו או חוץ לזמנו פסול שלא ניתר בראשונות ואין בו כרת שאין האחרונה מפגלתו דקסבר אין מפגלין בחצי מתיר: גמ´ ישפך. שפיכה אחת משמע דלא כתיב סביב דילפינן מיניה שתי מתנות שהן ארבע בפרק איזהו מקומן:
תוספות
שיאכלוהו טמאים. לא דמי לאכילת כלבים דבטמאים מיפסיל קודם אכילה משעת נגיעה ואפי´ תחב לו חבירו מ´´מ בהך (מחשבה אכילת) דבר אחר גורם לו שבלא אכילה יכול לפוסלו בנגיעה: בשר פסח שלא הוצלה. הא דתניא בהקומץ רבה (מנחות דף כה:) דשאין ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה היינו בדבר שצריך היתר מזבח כגון בשר שנטמא לפני זריקה ולא דמי לבשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו וצריך לדקדק דהכא דרשינן אשר לה´ לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה והתם מוקמינן ליה לרבות לן ויוצא: מנין לניתנין על מזבח החיצון שנתנן מתנה אחת כיפר כו´. לכאורה אתיא כבית שמאי דבית הלל כיון דמכשרי בחטאת לקמן וכפר אע´´פ שלא נתן אלא אחד לא צריך קרא לשאר קרבנות וכן משמע בסוף שמעתין דקאמר וכל הנך תנאי דמפקי ליה להאי ודם זבחיך ישפך לדרשא אחרינא כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת שכיפר מנא להו סברי לה כבית הלל דאמרי אף חטאת שנתנה במתנה אחת כיפר וילפי כולהו מחטאת ונראה דאתיא אפי´ כב´´ה וקסבר האי תנא דלא ילפינן מחטאת משום דשתי מתנות שהן ארבע דשאר קרבנות ילפי´ בפ´ איזהו מקומן (לקמן דף נג:) מדכתיב סביב והוה אמינא שתים עשאן הכתוב כמתנה אחת ולא כיפר אי נמי משום דטובא סביב כתיבי ושנה לעכב ולקמן נמי אמרי´ וכפר וכפר וכפר מפני הדין כו´ מה דמים האמורים למטה שנתנן מתנה אחת כיפר אף דמים שלמעלה