נטילת נשמה אף קודש דבר שיש בו נטילת נשמה ואי בנוגע נטילת נשמה מי איכא אלא באכילה ואכתי מיבעי ליה לטמא שאכל בשר קודש לפני זריקה דאתמר טמא שאכל בשר קודש לפני זריקה ריש לקיש אמר לוקה ורבי יוחנן אמר אינו לוקה ריש לקיש אמר לוקה בכל קודש לא תגע לא שנא לפני זריקה ולא שנא לאחר זריקה רבי יוחנן אמר אינו לוקה כדתני ברדלא אתיא טומאתו טומאתו וכי כתב ההוא לאחר זריקה אם כן לימא קרא בקודש מאי בכל קודש ש´´מ תרתי גופא טמא שאכל בשר קודש לפני זריקה ר´´ל אמר לוקה רבי יוחנן אמר אינו לוקה אמר אביי מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר דברי הכל לוקה דאמר קרא {ויקרא ז-יט} והבשר לרבות עצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו ואפילו הכי רבינהו קרא ורבא אמר מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר דברי הכל אינו לוקה מאי טעמא כיון דלא קרינא ביה {ויקרא ז-כ} וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינא ביה {ויקרא ז-יט} והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה הכא במאי עסקינן כגון שקדשו בכלי דנעשה כמי שקרבו כל מתיריו דתנן כל שיש לו מתירים משקרבו מתיריו כל שאין לו מתירין משקדש בכלי איתמר המעלה אברי בהמה טמאה ע´´ג המזבח ריש לקיש אמר לוקה רבי יוחנן אמר אינו לוקה ריש לקיש אמר לוקה טהורה אין טמאה לא ולאו הבא מכלל עשה לוקין עליו ורבי יוחנן אמר אין לוקין עליו לאו הבא מכלל עשה אין לוקין עליו מותיב רבי ירמיה {ויקרא יא-ג} אותה תאכלו ולא בהמה טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה א´´ל רבי יעקב לרבי ירמיה בר תחליפא אסברא לך באברי בהמה טמאה דכולי עלמא לא פליגי כי פליגי בחיה והכי איתמר רבי יוחנן אמר עובר בעשה ריש לקיש אמר אינו עובר בולא כלום רבי יוחנן אמר עובר בעשה בהמה אין חיה לא ריש לקיש אמר אינו עובר עליו בולא כלום ההוא למצוה מותיב רבא אילו נאמר {ויקרא א-ב} קרבן לה´ בהמה הייתי אומר חיה בכלל בהמה כענין שנאמר {דברים יד-ד} זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי וגו´ תלמוד לומר {ויקרא א-ב} בקר וצאן בקר וצאן אמרתי לך ולא חיה יכול לא יביא ואם הביא כשר הא למה זה דומה לתלמיד שאמר לו רבו הבא לי חטים והביא לו חטים ושעורים שאינו כמעביר על דבריו אלא מוסיף על דבריו וכשר תלמוד לומר בקר וצאן בקר וצאן אמרתי לך ולא חיה הא למה זה דומה לתלמיד שאמר לו רבו אל תביא לי אלא חיטין והביא לו חיטין ושעורים שאינו כמוסיף על דבריו אלא כמעביר על דבריו
רש"י
נטילת נשמה. כרת: ואכתי מיבעי ליה כו´. וכיון דלאחר זריקה נפקא לן מיניה היכי יליף מיניה תרתי: אתיא טומאתו טומאתו. אזהרת טמא שלא יאכל קדש אלמא אזהרתו מעונשו ילפא ועונשו לאחר זריקה הוא ולא לפני זריקה כדקתני בגמ´ דהקומץ רבה (מנחות כה:) יכול יהו חייבין עליו משום טומאה לפני זריקת דמים תלמוד לומר כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר וגו´ (ויקרא ז) הניתר לטהורים חייבין עליו משום טומאה שאין ניתר לטהורים אין חייבים עליו משום טומאה: אם כן. דלאוכל לאחר זריקה אתא קרא לכתוב בקדש ואנא אמינא לאחר זריקה הוא דומיא דעונש: מחלוקת בטומאת הגוף. בההוא קאמר ר´ יוחנן אינו לוקה דנפקא ליה אזהרה מעונש: אבל טומאת בשר. טהור שאכל את הטמא דאזהרה דידיה בהדיא כתיבי והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (שם) דברי הכל לוקה: דאמר מר והבשר. יתירא דכתיב בסיפיה והבשר כל טהור וגו´: לרבות עצים ולבונה. לטומאת עצמן דחיבת הקדש מכשרתם לשוינהו אוכלא ואע´´ג דהני לאו בני אכילה נינהו ובשר לפני זריקה לא גרע מינייהו: ה´´ג ורבא אמר בטומאת הגוף אבל טומאת בשר איתקיש לעונש דסמיך לי´ והנפש אשר תאכל בשר דאוקימנא בלאחר (זריקת בשר): שקדשו בכלי. עצים שחתה אותן במחתת כלי שרת מעל המזבח עם גחלים ולבונה שקידשה בבזיכין דאפי´ כרת בטומאת הגוף נמי אית בהו: דתנן. לקמן בפרק בית שמאי (דף מג.) גבי טומאת הגוף: כל שיש לו מתירין. המתירין אותו באכילה חייבין עליו משום טומאה משקרבו מתיריו ושאין לו מתירין משקדש בכלי: בהמה טמאה. סוסים וגמלים: טהורים אין. מן הבקר ומן הצאן תקריבו: אותה תאכלו. מפרסת פרסה ומעלת גרה: ולאו הבא מכלל עשה עשה. כך שנויה בתוך הברייתא ומסקינן בלא תעשה מניין תלמוד לומר אך את זה לא תאכלו אלמא מדאיצטריך לא תעשה אחריה לאו אזהרה הוא: דכ´´ע ל´´פ. דעשה הוא דאיכא ותו לא: כי פליגי בחיה. ולא לענין מלקות אלא לעשה ואימור נמי איפוך דרבי יוחנן לריש לקיש והכי הוה שמיע ליה לרבי יעקב: ההוא למצוה. בהמה מצוה להקריב וחיה רשות ומיהו טמאה ודאי לא דכתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל בפרק קמא דמנחות (דף ו.) גבי טריפה: אילו נאמר קרבן לה´ מן הבהמה. ולא פירש בקר וצאן: הייתי אומר כו´. כענין שנאמר זאת הבהמה וכתיב בתריה איל וצבי: תרי בקר וצאן כתיבי התם מן הבקר ומן הצאן תקריבו והדר כתיב אם עולה קרבנו מן הבקר ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים:
תוספות
והבשר לרבות עצים ולבונה. מהכא נפקא לן דחיבת הקודש מכשרת ומקשים הא דאמר בפ´ קמא דפסחים (דף טז.) משקי בי מדבחיא דכן כגון יין ושמן אמאי ליתכשרו בחיבת הקודש כמו עצים ולבונה י´´ל דחיבת הקודש מהניא לשוויי אוכל מוכשר מידי דדמי לאוכל כגון עצים ולבונה שהוא דבר עב וקשה כעין אוכל אבל לשוויי המשקה כאוכל מוכשר לא מהניא חיבת הקודש ואם תאמר הא דאמר בפ´ כל שעה (פסחים כד.) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל למה לי אם אינו ענין לגופו דנפקא ליה מלא תוכל לאכול בשעריך תנהו ענין לכל איסורין שבתורה הא איצטריך לגופיה דלקי אעצים ולבונה ויש לומר כיון דאיתרבאי עצים ולבונה מייתורא דוהבשר ממילא אשמעינן דלקי מלא תוכל לאכול בשעריך ודברי תימה הוא מנלן דאתא לרבות עצים ולבונה דילמא דווקא לבשר קאתי דמהניא ליה חיבת הקדש ולא בעיא הכשר: ואפי´ הכי רבינהו קרא. משמע שהיא דרשא גמורה ולא אסמכתא וכן משמע בפרק שני דחולין (דף לו:) חיבת הקודש דאורייתא ולא כפירוש הקונט´ דלקמן בסוף פ´ בית שמאי (דף מו:) דקאמר והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומשני לפסולא בעלמא ופי´ בקונטרס מדרבנן וכן בפסחים בפרק כל שעה (דף לד:) דקרי ליה מעלה פירש בקונטרס מעלה דרבנן ואי אפשר לומר כן דהכי נמי הביא כפרתו אוכל בקדשים קאמר התם מעלה דאורייתא הוא דמקראי נפקא לן בפ´ הערל (יבמות עד:) והא דקאמר לקמן פסולא בעלמא היינו דליכא מלקות אלא איסור דאורייתא וצריך לדקדק אי אתיא מילתא דאביי דהכא כהני תרי לישני דלקמן פרק ב´´ש (דף מו:): שקדש בכלי. תימה מה קידוש כלי יש בעצים דאי מה שמבקעין אותו בקורדום כשהיו מתליעים אותו הא קורדום אינו כלי שרת כדמשמע בתוספתא כדתניא השואל קורדום של הקדש בקע בו ובא חבירו ובקע בו כולן מעלו נתנה לחבירו וחבירו לחבירו הראשון מעל והשני לא מעל ובעולה אינו כן נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו ובקונטרס פירש דמיירי הכא בעצים שחתה במחתת כלי שרת מעל המזבח עם גחלים ואין משמע דבמס´ תמיד (דף כח:) משמע שהיה חותה מן המאוכלות הפנימיות ומיהו י´´ל לא בתרומת הדשן מיירי אלא ביוה´´כ שחותה גחלים לקטרת ונראה דקידוש כלי דעצים היינו דמשכי להו לגיזרין אע´´ג דקורדום לאו כלי שרת הוא כדאמר בפרק י´´ב דמנחות (דף קא.) עצים כמה דלא משכי להו לגיזרין לא מיתכשרי והא דאמר בהקומץ רבה (שם כא.) יצאו עצים שאין מקבלים טומאה היינו קודם קידוש כלי: אותה תאכלו. אסיפא סמיך דקתני בתורת כהנים אין לי אלא בעשה בלא תעשה מנין: שאינו כמעביר על דבריו. אע´´פ שאין זה מביא אלא חיה לבדה כיון דמרצונו מביא הקרבן אין זה מעביר שהרי תלה בדעתו: אלא כמעביר על דבריו. צ´´ע במעילה (דף כ:) ובפ´ אלמנה ניזונת (כתובות צח:) גבי זבן לי ליתכא ואזיל וזבן ליה כורא:
עמוד ב´:
ופסול תיובתא דריש לקיש תיובתא: וכולן שקיבלו כו´: בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן פסול מהו שיעשה שירים אמר ליה אין עושה שירים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו הואיל ומרצה לפיגולו רב זביד מתני הכי בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן כוס פסול מהו שיעשה שירים אמר ליה פסול גופיה מאי סבירא לך אי פסול משוי שירים כוס פסול נמי משוי שירים אי פסול לא משוי שירים כוס פסול נמי לא משוי שירים רב ירמיה מדיפתי מתני הכי בעא מיניה אביי (מרבא) [מרבה] כוס מהו שיעשה את חבירו דחוי או שירים אמר ליה פלוגתא דרבי אלעזר ברבי שמעון ורבנן דתניא למעלה הוא אומר {ויקרא ד-כה} את דמו ישפך למטה הוא אומר {ויקרא ד-ל/לד/ז/ח/יא/יח/יט/כו/לא/לה ??} ואת כל דמה ישפך מנין לחטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות ונתן מתנה אחת מזה ומתנה אחת מזה שכולן נשפכין ליסוד תלמוד לומר ואת כל דמה ישפך יכול נתן ארבע מתנות מכוס אחד יהו כולן נשפכין ליסוד תלמוד לומר ואת דמו הא כיצד הוא נשפך ליסוד והן נשפכין לאמה רבי אלעזר ברבי שמעון אומר מנין לחטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות ונתן ד´ מתנות מכוס אחד שכולן נשפכין ליסוד תלמוד לומר ואת כל דמה ישפך והכתיב ואת דמו ישפך א´´ר אשי ההוא למעוטי שירים שבצואר בהמה: קיבל הכשר ונתן לפסול כו´: וצריכא דאי אשמעינן פסול הוה אמינא מאי פסול טמא דחזי לעבודת ציבור אבל שמאל לא ואי אשמעינן שמאל דאית ליה הכשירא ביום הכיפורים אבל כלי חול לא ואי אשמעינן כלי חול משום דחזו לקדושינהו אבל הנך אימא לא צריכא וליהוי ליה דחוי אמר ליה רבינא לרב אשי הכי אמר רב ירמיה מדיפתי משמיה דרבא הא מני חנן המצרי הוא דלית ליה דחויין דתניא חנן המצרי אומר אפי´ דם בכוס מביא חבירו ומזווג לו רב אשי אמר כל שבידו לא הוי דחוי אמר רב שייא כוותיה דרב אשי מסתברא מאן שמעת ליה דאית ליה דחויין רבי יהודה דתנן ועוד אמר רבי יהודה נשפך הדם ימות המשתלח מת המשתלח ישפך הדם ושמעינן ליה דאמר כל שבידו לא הוי דחוי דתניא רבי יהודה אומר כוס אחד היה ממלא מדם התערובת וזורקו זריקה אחת כנגד היסוד ש´´מ כל שבידו לא הוי דחוי ש´´מ גופא תניא רבי יהודה אומר כוס אחד היה ממלא מדם התערובת שאם ישפך אחד מהם נמצא שהוא מכשירו אמרו לו לרבי יהודה והלא לא נתקבל בכלי מנא ידעי אלא שמא לא נתקבל בכלי אמר להן
רש"י
פסול מהו שיעשה שירים. מי שהוא פסול לעבודה: מהו שיעשה שיריים. אם קבל וזרק מהו שיחזור הכשר ויקבל ויזרוק ויכשר הקרבן מי אמרינן כיון דזרק פסול שוייה לדם שבצואר שיריים ותו לא מיחזי לזריקה או דלמא לא אלימא זריקת פסול לשוייה לדם שבצואר בהמה שירים ויחזור הכשר ויקבל: אין לך זריקה פסולה שעושה את השאר שירים. אלא זריקה במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו: הואיל ומרצה לפיגולו. הואיל והויא זריקה מן התורה למיקבעיה פיגול ופסול: כוס פסול. כגון שיצא מהו שיעשה לדם שבצואר שירים אם זרקו כהן כשר לזה ולא יהא תקנה לקרבן שיחזור ויקבל: פסול גופיה מאי סבירא לך. אדם פסול שזרק מאי סבירא לך בשירים שבצואר בהמה דלא קמיבעיא לך: כוס מהו שיעשה את חבירו דחוי או שירים. כגון חטאת שקבל דמה בשני כוסות ונתן כל מתנותיו מאחד מהן חבירו שירים הוא ונשפך ליסוד דכתיב ואת כל הדם ישפך וגו´ (ויקרא ד): או דחוי הוא. דחייה בידים שלא ניתן ממנו על הקרנות וישפך לאמה שבעזרה המוציאה דמים לנחל קדרון: למעלה. בפרשה הוא אומר בשעיר נשיא בשירי הדם ואת דמו ישפך ולא כתיב כל דמו: למטה. בחטאת יחיד הוא אומר ואת כל דמה ישפך: והן נשפכין לאמה. דכוס עושה את חבירו דחוי: למעוטי שירים שבצואר בהמה. שהן נעשין שירים על ידי הדם הנתקבל וישפכו לאמה: וצריכא. לאשמועינן דאית להו תקנה בחזרה: דחזי לעבודת ציבור. כגון טמא דחזי לכתחלה בציבור הלכך גבי יחיד איכא תקנתא בחזרה: ביום הכיפורים. נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו: וניהוי דחוי. דהא נראה ונדחה ואמאי אית ליה תקנתא בחזרה: אפילו דם. שעיר הנעשה בפנים: בכוס. ומת המשתלח לא נדחה הדם אלא מביא שעיר אחר ומזווג להדם וכשר הדם למתנותיו וזה ישתלח ולשון אפילו דנקט משום דשלשה מחלוקות בדבר איכא למאן דאמר אפילו בעלי חיים נדחים דקתני ואם משהגריל מת אחד מהן יביא שנים ויגריל עליהם כבתחילה והנשאר ידחה ואיכא למאן דאמר מביא חבירו שלא בהגרלה דבעלי חיים אין נדחין והגרלה לא מעכבא אבל דם בכוס ומת המשתלח ישפך הדם דשחוטין נדחין ואין חוזרין ונראין ואתא חנן המצרי למימר אפילו דם בכוס מזווג ליה אחר: שבידו. לתקן להחזיר כי הנך דמתניתין אבל ההוא דמשתלח אין בידו מי יימר דיהבי ליה אחריני: ימות המשתלח. דאידחי ליה ויביא שנים אחרים: מדם התערובת. של פסחים: זורקו זריקה אחת. כדין פסח: כנגד היסוד. לאפוקי קרן דרומית מזרחית כדאמרי´ לקמן שאם נשפך דמו של אחד מהן על ידי שהן רבים ונבהלים לעשות נמצא כוס זה מכשירו שהרי כולם מעורבים בו ואי משום דאיערוב בדם התמצית אמרינן לקמן רבי יהודה לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם ולא אמרינן אידחי ליה בהתערבו הואיל ובידו לאוספו: והלא. זה שנשפך: לא נתקבל בכלי. היאך יהיה כשר הא קיימא לן נשפך מן הצואר על הרצפה ואספו פסול: מנא ידעי. רבנן שלא נתקבל והלא לא מעשה היא אלא סברא היא בעלמא דחייש לשמא נשפך דמו של אחד מהן: שמא לא נתקבל. ונמצא זורק דם פסול:
תוספות
פסול מהו שיעשה שירים. לדם שבצואר בהמה ולא יהיה עוד תקנה או יחזור הכשר ויקבל ויזרוק בפסול שקבל לא מיבעיא דהתנן יחזור הכשר ויקבל אלא בפסול שזרק מיבעיא ליה כדפירש בקונטרס וממתני´ ליכא למידק קבלו אין זרק לא דאיכא לדחויי כדאמרינן בפירקין דלעיל לא תימא זרקו לא אלא אימא שחטו לא ומיהו למאן דאמר שלא במקומו כמקומו דמי מוכח לעיל דהוא הדין בזרק הפסול שיחזור הכשר ויקבל וה´´ר אפרים מפרש דהך בעיא אמתני´ דכל הפסולין שעלו לא ירדו קאי דלכתחלה לא יעלו וקמיבעיא אם זרק פסול מהו שיעשה שירים להיות נשפכין לכתחלה ליסוד כמו בכל שירי הדם או לא ואסור לזורקם לכתחלה וישפכו לאמה וקשה לפי´ זה דהוה ליה למימר מהו שיעשה שירים או דחוי כדקאמר באידך בעיא כוס מהו שיעשה את חבירו שירים או דחוי ועוד אמרינן בהדיא בריש מסכת מעילה (דף ה.) גבי חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס הא קמ´´ל דאע´´ג דקיבל פסול וזרק וקבל כשר וזרק לאו כלום (פסול) מאי טעמא שירים נינהו ופריך והא בעי מיניה ר´´ל מר´ יוחנן פסול מהו שיעשה שירים וא´´ל אין עושה שירים כי אם חוץ לזמנו מאי לאו אבל שאר פסולין אינן עושים שירים ומאי קשיא ליה הא מודה ריש לקיש דלכל היותר שירים הוי אבל מיבעיא ליה דשמא אפילו דחוי הוי ואם כן ממה נפשך אין טעון כיבוס ול´´נ דלא קשיא מידי דאי שירים הוי א´´כ הוי כשאר דמים כשרין שהשירים נשפכין ליסוד אבל שירים דקאמר התם דאין דמה טעון כיבוס היינו שירים ופסול אבל קשה (בסיפא) דקאמר מאי לאו בר משאר פסולין ומאי פריך אי שאר פסולין אינן עושים שירים א´´כ ליהוי דחוי וכל שכן דאין דמה טעון כיבוס אבל לפי´ רש´´י אתי שפיר דאי אינו עושה שירים יחזור הכשר ויקבל והוי דם כשר וטעון כיבוס. ברו´´ך: למעוטי שירים שבצואר בהמה. והא דאמר (לעיל כה.) דצריך שיקבל כל דמו של פר היינו למצוה: ולהוי דחוי. תימה אם נתן לפסול מה בכך מעשה איצטבא הוא מי גרע מנתן על האבן שהרי לא פריך הכי אמתניתין דאמר פרק הוציאו לו (יומא נג:) דקתני יצא והניחו על כן הזהב שבהיכל ועוד תיקשי ליה קרא דמייתי לעיל בפרק קמא (דף יד.) ויזרקו הכהנים (את הדם) ונראה דהא דפריך וליהוי דחוי לא קאי אונתן לפסול דאין זה אלא מעשה איצטבא בעלמא אלא פריך אנתן לכלי חול ואנשפך מן הכלי על הרצפה: כל שבידו לא הוי דחוי. ענפיו מרובין מעליו דסוכה (דף לג.) אין זה בידו כיון דאין ממעטין ביום טוב וגבי כסוי הדם (חולין דף פז.) דקרי ליה דחוי כשכיסהו הרוח ונתגלה כיון דאין מצוה לבטל הדחוי לא חשיב בידו ולא דמי להכא דמצוה לאוספו והפריש קרבן והמיר דת דלעיל בפרק קמא (דף יב:) אין זה קרוי בידו כיון דאין דעתו לחזור: