כנגד אצילי ידיהן אמר רב אשי אמר לי הונא בר נתן זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דאיזגדר מלכא והוה מדלי לי המיינאי ותיתייה ניהליה ואמר לי {שמות יט-ו} ממלכת כהנים וגוי קדוש כתיב בכו כי אתאי קמיה דאמימר א''ל אקיים בך {ישעיה מט-כג} והיו מלכים אומניך: תנן התם כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אבל לא במדינה ואם להוציא ממנה דם כאן וכאן אסור אמר ר' יהודה בריה דרבי חייא לא שנו אלא גמי אבל צילצול קטן הוי יתור בגדים ורבי יוחנן אמר לא אמרו יתור בגדים אלא במקום בגדים אבל שלא במקום בגדים לא הוי יתור ותיפוק ליה משום חציצה בשמאל א''נ שלא במקום עבודה ופליגא דרבא דאמר רבא אמר רב חסדא במקום בגדים אפי' נימא אחת חוצצת שלא במקום בגדים שלש על שלש חוצצות פחות מכאן אינן חוצצות אדרבי יוחנן ודאי פליגא אדר' יהודה בריה דרבי חייא מי לימא דפליגא שאני צילצול קטן דחשיב לישנא אחרינא אמרי לה אמר ר' יהודה בריה דרבי חייא לא שנו אלא גמי אבל צילצול קטן חוצץ ורבי יוחנן אמר לא אמרו חציצה בפחות משלש על שלש אלא במקום בגדים אבל שלא במקום בגדים שלש על שלש חוצצות פחות מיכן אינה חוצצת והיינו דרבא אמר רב חסדא לימא פליגא אדר' יהודה בריה דרבי חייא שאני צילצול קטן דחשיב ולר' יוחנן מאי איריא גמי לשמועינן צילצול קטן מילתא אגב אורחיה קמ''ל דגמי מסי בעי רבא נכנסה לו רוח בבגדו מהו על בשרו בעינן והא ליכא או דלמא דרך לבישה בכך כינה מהו שתחוץ מתה לא תבעי לך דודאי חייצא חיה מאי מי אמרינן כיון דאתא ואזלא רביתא היא ולא חייצא או דלמא כיון דקפיד עלה חייצא עפר מהו שיחוץ עפר ודאי חייץ אלא אבק עפר מהו בית השחי מהו שיחוץ על בשרו בעינן והא ליכא או דלמא דרך לבישה בכך הכניס ידו לתוך חיקו מהו גופו מי חייץ או לא נימא מהו שתחוץ נימא ודאי חייצא אלא נימא מדולדלת מהו בעי מר בר רב אשי יצא שערו בבגדו מהו שערו כגופו דמי או לאו כגופו דמי בעי רבי זירא תפילין מהו שיחוצו אליבא דמאן דאמר לילה לאו זמן תפילין הוא לא תבעי לך כיון דלילה חייצי יום נמי חייצי כי תיבעי לך למ''ד לילה זמן תפילין מאי מצוה דגופיה חייץ או לא חייץ איגלגל מילתא ומטא לקמיה דרבי אמי א''ל תלמוד ערוך הוא בידינו תפילין חוצצות מיתיבי כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן פטורין מן התפלה ומן התפילין מאי לאו אם הניחן אינן חוצצות לא אם הניחן חוצצות א''ה פטורים אסורים מיבעי ליה כיון דאיכא לוים וישראל דלא מתנו ליה אסור משום הכי תנא פטורין והתניא אם הניחן אינן חוצצות לא קשיא הא דיד הא דראש מאי שנא דיד דכתיב {ויקרא ו-ג} ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו דראש נמי כתיב {שמות כט-ו} ושמת המצנפת על ראשו תנא שערו היה נראה בין ציץ למצנפת
רש"י
כנגד אצילי ידיהם. על צלעותיהן כנגד המרפק: איזגדר מלכא. כך שמו ומלך פרס היה: והוה מידלי המיינאי ותיתייה ניהליה. אבנטו היה גבוה חגור מלמעלה מכנגד אצילי ידיו והפשיטו למטה כדי לנאותו: אמר ממלכת כהנים כתיב בכו. וצריכין אתם לנהוג עצמכם בתפארת של כהנים דכתיב בהו לא יחגרו ביזע: כורך עליה גמי. בשעת עבודה שגנאי הוא שתראה שם מכתו ואע''ג דגמי מסי מכה וכל דבר שיש בו משום רפואה אסור משום שבות גזירה שמא ישחוק סמנים ה''מ במדינה אבל במקדש לא גזרו משום שבות: ואם להוציא דם. שמתכוין לכך: כאן וכאן אסור. דחבורה הוא ואיסור דאורייתא: צילצול. בנדי''ל: אבל שלא במקום בגדים. כגון אצבע: ותיפוק לי משום דחוצץ. בין ידו לעבודה ואסור דבעינן ולקח הכהן שתהא קבלה בעצמו של כהן והיכי שרי ר' יוחנן: בשמאל. שאינה כשרה לעבודה: שלא במקום עבודה. כגון על גב היד: ופליגא דרבא. אדרבי יוחנן: שלש על שלש חוצצות. כלומר הוי ייתור בגדים ואיידי דנקט בנימא אחת במקום בגדים לישנא דחציצה דשייכא בה נקט נמי במסקנא לישנא דחציצה: ודאי פליגא. דהא אמר [שלא במקום בגדים] לא הוי ייתור בגדים ואפי' שלש על שלש במשמע: מי לימא דפליגא. דאיהו אמר צילצול קטן חוצץ ורבא אמר פחות משלש לא חוצץ: דחשיב. לפי שעשוי לנוי והוי בגד: ל''א אמרי לה כו'. בדר' יהודה בר' חייא לא פליגי לישני דחוצץ נמי דקאמר משום ייתור בגדים הוא דלא שייכא למימר חציצה שלא במקום בגדים ושלא במקום עבודה דאי במקום עבודה אפי' נימא חייצא ובדר' יוחנן הוא דפליגי לישני: לימא פליג. דרבא אדר' יהודה דאילו רבי יוחנן פשיטא לן דפליג עליה ואפילו צילצול קטן מכשר דהא עלה קמהדר ופליג אלא דרבא דאיתמר (עלה) בעלמא מי לימא פליג אדרבי יהודה דנימא דרבא אפי' צילצול קטן מכשר שלא במקום בגדים: ולר' יוחנן. דקאמר אפי' צילצול לא חייץ מאי איריא דנקט תנא דמתני' גמי לשמועינן צילצול לא הוי ייתור וכל שכן גמי: דגמי מסי. רופא המכה ואפ''ה מותר דאין שבות במקדש דכולה מסכתא באיסור שבת איירי ועיקר משום שבות נקט לה ומשנה זו בעירובין וכן כולה הך סוגיא התם היא: נכנסה לו רוח בבגדו. והבדילתו מבשרו בשעת עבודה: רביתא היא. הרי היא כבשרו: כיון דקפיד עלה. דברצונו לא תהא בבשרו: אבק עפר. דק ואינו מרגיש בו: בית השחי מהו שיחוץ. אויר בית השחי כגון בתי זרועותיו של חלוקו שהוא רחב ואינו נוגע בבית השחי מהו שיחוץ וצריך שיהו בתי זרועותיו דחוקים ונוגעין בבשר: גופו. ידו שהיא גופו: נימא. משמע דאתיא מעלמא: נימא מדולדלת. מן הבגד מגוררין ותחובה בו קצת אלא שנתקה מעיקרא: יצא שערו. מראשו למטה עד שנכנס בין כתונת לבשרו מהו את''ל ידו לא חייצא שערו מאי: מהו שיחוצו. למיהוי ייתור בגדים: אליבא דמ''ד. בפרק בתרא דעירובין (דף צו.) ובהקומץ רבה (מנחות לו:): לא תבעי לך. דודאי חייצי כדמפרש טעמא כיון דבעבודות לילה חייצין דהא לא מצוה הוה דניהוי כגופיה משום חביבותא דמצות: דיום נמי חייצי. דאל''כ מצינו עבודות לילה חמיר מעבודות יום והן קלים מהן: ולוים בדוכנן. לשיר: ישראל במעמדן. על כל משמר ומשמר היה מעמד של ישראל בירושלים שבאין ועומדין בעזרה בשעת התמיד והן שלוחי כל ישראל לעמוד על קרבנן דכתיב תשמרו להקריב לי במועדו שתהא שמירתכם עליו בשעת הקרבתו במסכת תענית (דף כו.): פטורין מן התפלה. (שאין יכולין לכוין): ומן התפילין. דקיימא לן (סוכה דף כה.) העוסק במצוה פטור מן המצוה: דלא מיתני ליה אסורין. שאין יכול לשנות בהן איסור: דיד. חוצצות דהוא בין בגד לבשר: דראש. אין חוצצות כדמפרש ואזיל: שערו. של כהן גדול שהיה נראה בין ציץ שעל מצחו למצנפת שבגובה ראשו:
תוספות
כורך עליה גמי במקדש אבל לא במדינה. פי' בקונט' גמי מרפא ואסור משום שחיקת סמנים ונראה לפרש גזירה אטו להוציא דם וכן בכל הנהו (דעירובין (דף קג.) יש לפרש טעמא) דאסירי במדינה משום איסורא דקתני בתר הכי כאן וכאן אסור ומיהו בירושלמי משמע דטעמא משום שחיקת סמנין דמסיק פרק כל כתבי הקודש גבי רבי שלקה באצבעו בשבת ונתן עליה ספוג יבש וקשר עליה גמי מבחוץ וקאמר התם דלמדנו דספוג אינו מרפא אלא משמר גמי לפי שהוא מן המוכן ובסמוך נמי קאמר קא משמע לן דגמי מסי משמע דהיינו טעמא דאבל לא במדינה: מאי איריא גמי לשמועינן צילצול קטן. תימה הא איצטריך לאשמועינן גמי משום אבל לא במדינה דטעמא דשחיקת סמנים לא שייך בצילצול דהא לא מסי וי''ל דמ''מ הוה ליה לאשמועינן צילצול דהוי חידוש גדול יותר דלא הוי ייתור בגדים מלאשמועינן איסור של גמי במדינה ומשני דקמ''ל דגמי מסי משום לשון חכמים מרפא: תפלין מהו שיחוצו. פירש בקונטרס למיהוי ייתור בגדים ואי אפשר לומר כן דהא קאמר לימוד ערוך דתפילין חוצצות ובשל יד איירי דבשל ראש הא אמרינן בסמוך דאין חוצצות ואי משום ייתור בגדים אפי' דראש נמי ומיהו למאן דאמר לעיל לא אמרו ייתור בגדים אלא במקום בגדים אבל שלא במקום בגדים לא ניחא דשל יד הוי במקום בגדים ולא של ראש ומשום חציצה ממש נראה טפי כדדריש בסמוך על בשרו שלא יהא דבר חוצץ מיהו הא דתניא אינן חוצצות ואוקמינן לה בשל ראש לא הוי שום חידוש שלא יהא חציצה כי אם שאינן [משום] ייתור בגדים אם לא דתאמר דקמ''ל דשערו היה נראה א''נ קמ''ל דלא חציצי תחת פתילי הציץ:
עמוד ב':
ששם מניחין תפילין: מחוסר כיפורים מנלן אמר רב הונא אמר קרא {ויקרא יב-ח} וכפר עליה הכהן וטהרה טהרה מכלל שהיא טמאה: ושלא רחוץ ידים ורגלים: אתיא חוקה חוקה ממחוסר בגדים: ת''ר כהן גדול שלא טבל ושלא קידש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה ועבד עבודתו כשרה ואחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שלא קידש ידיו ורגליו שחרית ועבד עבודתו פסולה א''ל רב אסי לרבי יוחנן מכדי חמש טבילות ועשרה קדושין דאורייתא וחוקה כתיב בהו ליעכבו א''ל אמר קרא {ויקרא טז-ד} ולבשם לבישה מעכבת ואין דבר אחר מעכב צהבו פניו אמר ליה וי''ו אאופתא כתבי לך אי הכי דצפרא נמי אמר חזקיה אמר קרא {שמות ל-כא} והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדורותם דבר המעכב בזרעו מעכב בו דבר שאינו מעכב בזרעו אין מעכב בו רבי יונתן אמר מהכא {שמות מ-לא} ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו דבר המעכב בבניו מעכב בו דבר שאינו מעכב בבניו אין מעכב בו רבי יונתן מ''ט לא אמר מדחזקיה אמר לך ההוא לדורות הוא דכתיב ואידך מ''ט לא אמר מהאי מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו אין מקדשין בו שנאמר ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו: ת''ר כיצד מצות קידוש מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ומקדש רבי יוסי ברבי יהודה אומר מניח שתי ידיו זו על גב זו ועל גבי שתי רגליו זו על גבי זו ומקדש אמרו לו הפלגתה אי אפשר לעשות כן שפיר קאמרי ליה אמר רב יוסף וחבירו מסייעו מאי בינייהו אמר אביי עמידה מן הצד איכא בינייהו א''ל רב סמא בריה דרב אשי לרבינא וליתיב מיתב ולקדש אמר קרא {שמות ל-כ} לשרת ושירות מעומד הוא: ת''ר קידש ידיו ורגליו ביום אין צריך לקדש בלילה בלילה צריך לקדש ביום דברי רבי שהיה רבי אומר לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים רבי אלעזר ברבי שמעון אומר אין לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים תניא אידך היה עומד ומקריב על גבי מזבח כל הלילה לאורה טעון קידוש ידים ורגלים דברי רבי רבי אלעזר בר''ש אומר כיון שקידש ידיו ורגליו מתחילת עבודה אפילו מיכן ועד עשרה ימים אינו צריך לקדש וצריכא דאי אשמעינן קמייתא בההיא קאמר רבי דפסק ליה מעבודה לעבודה אבל בהא דלא פסק ליה אימא מודי ליה רבי לרבי אלעזר ברבי שמעון ואי אשמעינן בהא בהא קאמר רבי אלעזר ברבי שמעון אבל בהא אימא מודי ליה לרבי צריכא מאי טעמא דרבי דכתיב {שמות ל-כ} בגשתם מ''ט דרבי אלעזר בר''ש דכתיב {שמות ל-כ} בבואם ואידך נמי הא כתיב בבואם אי כתיב בגשתם ולא כתיב בבואם הוה אמינא על כל גישה וגישה כתב רחמנא בבואם ואידך נמי הא כתיב בגשתם אי כתיב בבואם ולא כתיב בגשתם הוה אמינא אפילו אביאה ריקנית אביאה ריקנית הא כתיב לשרת אלא בגשתם מיבעי ליה לכדרב אחא בר יעקב דאמר רב אחא בר יעקב הכל מודים בקידוש שני כשהוא לבוש מקדש דאמר קרא או בגשתם מי שאינו מחוסר אלא גישה בלבד יצא זה שמחוסר לבישה וגישה {שמות ל-כ} להקטיר אשה למה לי
רש"י
ששם מניח תפילין. הלכך ליכא חציצה ותנא דאיצטריך לאשמועינן אם הניחן אין חוצצות משום ייתור בגדים הוא דאיצטריך לאשמועינן דלאו בגד הוא: מכלל שהיא טמאה. עד עכשיו וטמא כתיב ביה וינזרו ולא יחללו: אתיא חוקה חוקה. מה להלן אם עבד חילל אף כאן אם עבד חילל: כהן גדול כו'. כגון בחמש עבודות של יום הכפורים דילפינן בסדר יומא (דף לב.) שהוא משנה מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב וצריך לכל חילוף טבילה ושני קידושין מן המקרא אם לא טבל ולא קידש עבודתו כשרה: שחרית. בין ביום הכפורים בין בכל השנה עבודתו פסולה כדילפינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים: דאורייתא. דכתיב ורחץ את בשרו במים ולבשם והתם יליף לכולה מילתא: וחוקה כתיב בהו. לאחר שגמר כל הפרשה כתיב והיתה להם לחוקת עולם בחדש השביעי בעשור וגו': אמר קרא ולבשם. שינה הכתוב בלבישה לעכב דכתיב ילבש ולבשם ולהכי כתיב הכא עכובא למעוטי עכובא דחוקה דלא קיימא אהאי קרא דאיירי ברחיצה ולבישה אלא אשאר (שני) דברים האמורים בפרשה: ואין דבר אחר. בפסוק זה מעכב: צהבו פניו. של ר' אסי מפני שמחה כסבור טעם הגון שמע: וי''ו אאופתא כתיבי לך. כתבתי לך וי''ו על הבקעת אות שאין ניכרת בה מפני שורות הבקעת שמפסיקות בה הפסקות הרבה לשון אחר השורות עצמו קרי להו ווי''ן שדומין לה כלומר אין זה טעם דאיכא לאקשויי א''כ אפילו קדוש של שחרית [של יוה''כ] נמי לא לעכב ביה דהא אימעוט ביום הכפורים מולבשם: והיתה להם לחק עולם. בקידוש כתיב: בזרעו. בכהנים הדיוטים דהיינו קידוש שבשעת כניסה שנוהג בכל הכהנים מעכבא באהרן ביום הכפורים דהא חוקה כתיב: לדורות הוא דכתיב. אזהרה לנהוג חוקה זו לזרעו אחריו ולאו להיקשא אתא: שאין בו. שאין מחזיק מים כשיעור ארבע קידושין: משה ואהרן. תרין ובניו תרין שאף משה כהן היה בשבעת ימי המילואים ואע''ג דלא כהנו בבת אחת מיהו קרא להכי מידריש: מניח ידיו כו'. דבעינן ידיו ורגליו כאחד ירחצו כדכתיב קרא: הפלגתה. דברים ממדת כל אדם דאי אפשר לו שלא יפול: אמר רב יוסף. הא דרבי יוסי ברבי יהודה כשחבירו מסייעו מחזיק בו שלא יפול: מאי בינייהו. במאי פליגי: עמידה מן הצד. כגון זו שאינו בלא סיוע לרבנן לא הויא עמידה ואנן עמידה בעינן כדמפרש לקמן: אמר קרא לשרת. או בגשתם אל המזבח לשרת איתקש קידוש לשירות: אינו צריך לקדש בלילה. אם לא יצא ולא הסיח דעתו: צריך לקדש ביום. כדמסיים מילתיה שהלינה פוסלת בקידוש ועמוד השחר הוא העושה לינה לקמן בפרק המזבח מקדש (דף פז.): מתחילת עבודה. כשהתחיל לעבוד עבודות הללו ולא הסיח שוב דעתו [עד עשרה ימים ובלבד שיהא עומד ועובד]: דפסק ליה מן העבודה. אלא שלא הסיח דעתו דלא תני בה היה עומד ומקריב כי הכא: דכתיב בגשתם. וגישה דשחרית גישה אחריתי היא שהרי יש כאן מערכה חדשה: דכתיב בבואם. והרי לא יצא: אבל גישה וגישה. ואפי' שתיהן בו ביום: אביאה ריקנית. נכנס שלא לעבוד: דרב אחא בר יעקב. בסדר יומא: הכל מודים. ר''מ ורבנן דפליגי בקידוש שלפני כל טבילה של טבילות [כ''ג רבנן אמרי] קידש ידיו ורגליו ופשט רבי מאיר אומר פשט קידש ידיו ורגליו מודים הם בקידוש של אחר טבילה שלובש הבגדים שהוא מחליף ואחר כך מקדש ואינו מקדש כשהוא ערום דכתיב בגשתם ירחצו מי שאינו מחוסר אחר קידוש אלא גישה: להקטיר אשה. דכתיב גבי קידוש למה לי פשיטא דבעיא קידוש דהא גישת מזבח היא:
תוספות
וחוקה כתיב בהו ליעכבו. אפי' למאן דאמר (יומא דף ס.) דלא כתיבא חוקה אלא [בדברים הנעשים] בבגדי לבן בפנים לכל הפחות קידוש דהוי בין בגדי זהב לבגדי לבן ליעכב דצורך פנים כפנים כדאמר שילהי הוציאו לו (שם דף ס:) דקטרת שחפנה קודם שחיטת הפר פסולה דצורך פנים כפנים דמי: אי הכי דצפרא נמי: תימה מאי קושיא כיון דהוי במיתה אתי בקל וחומר מיושב שאינו במיתה ואם עבד חילל וכי תימא מה ליושב כו' ונילף מיושב וחד מהנך ועוד דשם יושב לא פריך ואמאי חשיב ליה וי''ו אאופתא: וחבירו מסייעו במסכת תמיד (דף כח. פרק א מ''ד) משמע דאותו [שהיה הולך לתרומת הדשן] היה מהלך יחידי וההיא פליגא או היה שם דבר שהיה מסייעו: עמידה מן הצד איכא בינייהו. לרבנן לא שמיה עמידה מן הצד ונראה כשקורין בתורה שלא לסמוך משום דאמר (רבי) במגילה פרק הקורא את המגילה עומד (דף כא.) דבתורה בעי עמידה ובירושלמי נמי אמרינן דאסור לסמוך משום דכשם שניתנה באימה כך נוהגין אותה באימה: וליתב מיתיב וליקדש. לאו ישיבה ממש קאמר דאין ישיבה בעזרה אלא סמיכה: אלא האי בגשתם מיבעי ליה לכדרב אחא בר יעקב. אף על גב דביומא משמע דרבי נמי אית ליה דרב אחא בר יעקב דקסבר דתרתי שמע מינה: