וכל דדמי ליה: היה אחד מהן משחק בקוביא: הא תו למה לי תנא פסולא דאוריית´ וקתני פסולא דרבנן: היו שניהן חשודין: א´´ל רבא לרב נחמן היכי תנן א´´ל לא ידענא הלכתא מאי א´´ל לא ידענא איתמר אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ר´ יוסי אומר יחלוקו וכן תני רב זביד בר אושעיא ר´ יוסי אומר יחלוקו איכא דאמרי תני רב זביד א´´ר אושעיא ר´ יוסי אומר יחלוקו אמר רב יוסף בר מניומי עבד רב נחמן עובדא יחלוקו: חזרה שבועה למקומה: להיכן חזרה א´´ר אמי רבותינו שבבבל אמרו חזרה שבועה לסיני רבותינו שבארץ ישראל אמרו חזרה שבועה למחויב לה אמר רב פפא רבותינו שבבבל רב ושמואל רבותינו שבארץ ישראל ר´ אבא רבותינו שבבבל רב ושמואל דתנן וכן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה והוינן בה ממאן אילימא מלוה אבוהון שקיל בלא שבועה ואינהו בשבועה אלא הכי קאמר וכן היתומין מן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה ורב ושמואל דאמרי תרוייהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו רבותינו שבארץ ישראל רבי אבא דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה אתא לקמיה דרב אמי יתיב ר´ אבא קמיה אייתי חד סהדא דמחטף חטפא מיניה א´´ל אין חטפי ודידי חטפי א´´ר אמי היכי לידיינו דייני להאי דינא נימא ליה זיל שלים ליכא תרי סהדי נפטריה איכא חד סהדא נימא ליה זיל אישתבע כיון דאמר מיחטף חטפי הוה ליה כגזלן א´´ל ר´ אבא הוה מחויב שבועה ואין יכול לישבע וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אמר רבא כוותיה דרבי אבא מסתברא דתני רבי אמי {שמות כב-י} שבועת ה´ תהיה בין שניהם ולא בין היורשין היכי דמי אילימא דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך ואמר ליה חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה לי הוא ומה לי אבוהא אלא לאו דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך אמר ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא
רש"י
וכל דדמי ליה. כל שבועה לשעבר: משחק בקוביא. גזלן דרבנן הוא דאמרינן אסמכתא לא קניא אבל מדאורייתא לאו גזלן הוא: היכי תנן. ר´ יוסי אומר יחלוקו או ר´ מאיר אומר יחלוקו: לסיני. לשבועת הר סיני שהשביע הקב´´ה את ישראל על לא תגזול והוא יפרע מן הכופר ממון לחבירו אבל ב´´ד אין נזקקין לא לשבועה ולא לפרעון: למחויב לה. על זה שהודה במקצת וכיון שאינו יכול לישבע שהרי חשוד הוא ישלם: וכן היתומים כו´. מתני´ היא בפירקין: אי נימא מן הלוה. אם הוציאו שטר עליו לא יפרעו אלא בשבועת יורשין המפורש במשנתנו שבועה שלא פקדנו אבא כו´: לא שנו. דבשבועה מיהת יפרעו יתמי מלוה שהוציאו שטר על יתמי לוה: כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה. משעה שמת לוה אין לו למלוה ליפרע מן היתומים אלא בשבועה דקי´´ל אין נפרעין מן היתומים אלא בשבועה: ואין אדם מוריש. לבניו ממון שהוא מחויב עליו שבועה אלמא הואיל והוא מחויב שבועה שלא התקבלתי חוב זה ויתומין אין יכולין לישבע כן אלא שלא פקדנו אבא ואין זו השבועה המוטלת על אביהם וגם יתמי לוה אין יכולין לישבע שפרעו אביהן קאמר רב ושמואל שלא יפרעו אלמא המחויב שבועה ואין יכולין לישבע לא זה ולא זה סבירא לרב ושמואל חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא פרעון: לישלם. דהא מודה דחטף ולא כל הימנו של כל חוטף לומר שלי חטפתי: ליכא תרי סהדי. ומיגו דאי בעי למימר לא חטפי מהימן נמי למימר דידי חטפי: לפטריה. משום האי מיגו: איכא חד סהדא. ואי אמר לא חטפתי הוה בעי לאישתבועי להכחיש את העד: לישתבע. את השבועה שהעד מחייבו אינו יכול דהא מודה דחטף והעד מחייבו לישבע שלא חטף וגבי הך שבועה הוא פסול כגזלן אצל כל שבועות והא ליכא למימר לישתבע דדידיה חטף שאין זו שבועה המוטלת עליו: בין שניהם. אם בעלי הדין קיימין: מה לי הוא ומה לי אבוה. מאחר שהוא טוען טענת ברי למה אינו יכול לישבע:
תוספות
הלכתא מאי א´´ל לא ידענא. והא דאמרי´ בסמוך עבד רב נחמן עובדא יחלוקו זה היה אח´´כ והא דפריך מינה לקמן אם איתא אלמא מספקא ליה והא רב נחמן כו´ ידע הש´´ס דכי אמר אם איתא כבר עבד עובדא: הוה יתיב ר´ אבא קמיה. משמע שהיה תלמידו והא דקרי ליה לעיל ר´ אמי רבותינו הכי נמי מצינו בפרק חבית (שבת דף קמו:) שקרא רב רבותינו לרב כהנא ורב אסי שהיו תלמידיו אבל קשה מפרק אלו מציאות (ב´´מ דף כד:) דר´ אמי אשכח פרגיות שחוטות בין טבריא לצפורי אתא לקמיה דר´ אבא אמר ליה זיל שקול לנפשך אלמא לא היה רבי אבא תלמידו ולספרים דגרסי אתא לקמיה דר´ אסי ניחא טפי דאע´´ג דר´ אמי היה יותר גדול מרבי אסי דבכל מקום מזכיר ר´ אמי קודם ר´ אסי ובהניזקין (גיטין דף נד:) גמרא דהמטמא והמדמע והמנסך אמרינן ההוא דאתא לקמיה דר´ אמי א´´ל ר´ אסי רבי אתה אומר כן מכל מקום היה חבירו והיה רבי אמי בא ליטול עצה ממנו ועוד י´´ל דלאחר זמן היה ר´ אמי ראש והיו באים הדיינין לפניו: כיון דאמר חטפי הוה ליה כגזלן. פירש´ בחזקת הבתים (ב´´ב דף לד.): מתוך שאינו יכול לישבע משלם. דוקא בחשוד שלא יפקיעו ממונו ממנו ותקנו להפך שבועה אבל הכא ובחמשים לא ידענא משלם וה´´נ במתני´ כיון שמוטל´ על יתומין שבועת אביהם ואין יכולין לישבע משלמין בני הלוה דלא שנא מחויב התובע שבועה ולא שנא מחויב הנתבע שבועה ואין יכול לישבע אותה שחייב אותו משלם הנתבע תימה דמשמע הכא דרב נחמן דעבד עובדא יחלוקו כר´ יוסי דלית ליה דר´ אבא וקשה לר´´י דבפרק השואל (ב´´מ דף צז: ושם) אמרי´ אמתני´ דשואל את הפרה שאלה חצי יום כו´ לימא תיהוי תיובתא דר´ יוחנן ורב נחמן דאמרי תרוייהו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ומשני כגון שיש עסק שבועה ביניהן כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים וחמשים איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם והיינו כר´ אבא וי´´ל דרב נחמן ודאי לית ליה דר´ אבא אלא דמוקי מתני´ דהשואל (שם) כר´ מאיר וכמו שמפרש רבי אבא מילתיה דר´ מאיר ואיהו סבר כר´ יוסי והשתא נמי ניחא הא דלא מוכח בפרק קמא דכתובות (דף יב: ושם) דהא דרב יהודה דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חיי´ דשמואל היא דהא לא מצי מוקמי מתני´ דהשואל כגון שיש עסק שבועה ביניהן וכדרבא דהא פליג הכא אדר´ אבא והשתא ניחא דשמואל מוקי מתניתין כתנא דבסמוך ומסייע ליה לדר´ אבא מיהו סבר כר´ שמעון בר´ טרפון דדריש לקרא למילתא אחריתי ופליג אדר´ אבא ע´´ק לר´´י דבחזקת הבתים (ב´´ב דף לג: ושם) משמע דהלכה כר´ אבא דקאמר סברוה רבנן קמיה דאביי למימר היינו נסכא דר´ אבא אעובדא דהתם ומסיק נמי אלא אי דמי הא דר´ אבא כו´ ואילו לקמן (דף מח:) אמרינן האי דיינא דעבד כרב ושמואל עבד ודעבד כר´ אלעזר עבד ור´ אלעזר סבר כר´ אבא דנוטלין היתומין ולא מפסידין משמע דמילתא דרב ושמואל עיקר כמו ר´ אבא ועוד תימה דבכל מקום קיימא לן כרב נחמן בדיני ולקמן קאמר דעבד כרב ושמואל עבד כר´ אלעזר עבד ורב נחמן דאמר יחלוקו לא מדכר כלל משמע דלית הלכתא כוותיה ורבינו תם פירש בספר הישר דהלכתא כרב נחמן דאמר יחלוקו כששניהם חשודים דקיימא לן כוותיה בדיני וכר´ אבא בנסכא כדאמרי´ בחזקת הבתים (שם) וכן בחמשין לא ידענא כדאמר רבא בהשואל (ב´´מ דף צח. ושם) ורב נחמן נמי סבירא ליה כר´ אבא בנסכא ובחמשין לא ידענא מתוך שאין יכול לישבע משלם וכ´´ש נמי דהוה לן למימר כשהתובע מחויב שבועה דמפסיד אלא משום דשבועת התובע לא הוה אלא מדרבנן ואין מפסיד [ולא] משלם כשאין יכול לישבע אלא במחויב שבועה דאורייתא ולהכי ביתומין מן היתומין ומת לוה בחיי מלוה או בפוגם שטרו דהויא שבועה דרבנן נשבעין שבועת יורשין ונוטלין ולא מפסידין לרב נחמן ור´ אבא ובשניהן חשודין מפסיד התובע חצי אף על גב דלא רמיא עליה אלא שבועה דרבנן וטעמא משום דקנסינן ליה לפי שהוא חשוד ולרב ושמואל אית להו דאפילו בשבועה דרבנן מתוך שאינו יכול לישבע מפסיד הכל ובשניהן חשודין נמי מפסיד התובע הכל דחזרה שבועה לסיני וביתומין מן היתומין דוקא דעבד כרב ושמואל עבד
עמוד ב´:
אי אמרת בשלמא אביו כי האי גוונא מיחייב איצטריך קרא למיפטר גבי יורשין אלא אי אמרת אביו כי האי גוונא נמי פטור קרא גבי יורשין למה לי ורב ושמואל האי שבועת ה´ מאי קא דרשי ביה מיבעי ליה לכדתניא שמעון בן טרפון אומר שבועת ה´ תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם שמעון בן טרפון אומר אזהרה לעוקב אחר נואף מנין ת´´ל {שמות כ-יד} לא תנאף לא תנאיף {דברים א-כז} ותרגנו באהליכם שמעון בן טרפון אומר תרתם וגיניתם באהלו של מקום {דברים א-ז} עד הנהר הגדול נהר פרת שמעון בן טרפון אומר קרב לגבי דהינא ואידהן דבי רבי ישמעאל תנא עבד מלך כמלך: והחנוני על פינקסו כו´: תניא אמר רבי טורח שבועה זו למה א´´ל ר´ חייא (בר אבא) תנינא שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה ת´´ש דתניא רבי אומר פועלין נשבעין לחנוני ואם איתא לבעל הבית מיבעי ליה אמר רבא פועלים נשבעין לבעל הבית במעמד חנוני כי היכי דליכספו מיניה איתמר שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה רב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי שני מלוין ושני לווין ושני שטרות היינו פלוגתייהו מלוה ולוה ושני שטרות יד בעל השטר על התחתונה שני מלוין ולוה אחד ושני שטרות היינו מתניתין ב´ לווין ומלוה אחד ושני שטרות מאי תיקו מתיב רב הונא בר יהודה
אביו כי האי גוונא מיחייב. שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע דהא אינו יודע קאמר לישלם היינו דאיצטריך קרא למעוטיה למיפטר היורש בטוען טענה זו: לעוקב אחר המנאף. נעשה לו אפוטרופוס להרגיל לו נשים לניאוף: תרתם. את הארץ: וגיניתם. את המקום שהשכין את שכינתו ביניכם: קרב לגבי דהינא ואידהן. אם נגעת במשוח בשמן תהא. גם משוח בנגיעתו כלומר פרת הוא קטן משלש נהרות שהוא מנוי אצלם לבסוף והנהר הרביעי הוא פרת (בראשית ב) וכאן הוא קורא אותו נהר גדול בשביל שהוא נזכר כאן על שם א´´י שהיא חשובה נזכר גם הוא בחשיבות דהינא לשון שמן ומשיחה (ישעיה לד) הודשנה מחלב מתרגמינן אתדהינא: מתני´ לא שאמר לו כתוב על פינקסי כו´. אלא בזמן שיש רגלים לדבר שבעל הבית מודה שאמר לו תן כו´: שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית. דאמר ליה פועלים לא מהימנו לי בשבועה את האמנתינהו דלא אמרת לי בסהדי הב להו וכן פועלין אמרי ליה לא מהימן לן חנוני בשבועה: גמ´ טורח שבועה זו למה. ששניהן באין לבית דין שתצא שבועת שוא מביניהם ולא פירש (לי) רבי מאי סבירא ליה אי נוטלין בלא שבועה כבן ננס או יפסיד חנוני בשבועת פועלים: תנינא שניהם נשבעין ונוטלין. כבר שנית לנו וסתמת במשנה שניהן נשבעין ונוטלין: קיבלה מיניה. רבי מר´ חייא והדר ביה או לא: ת´´ש. כי פריש רבי מאי סבירא ליה בגווה קאמר פועלים נשבעים לחנוני שלא קבלו ממנו כלום אלמא לא קיבלה וסבירא ליה חנוני יפסיד שהיה לו לתת להם בעדים: ואם איתא. דקיבלה נשבעין לבעל הבית מיבעי ליה דמה להן אצל חנוני לשבועה הואיל וחוזר וגובה מבעל הבית: אמר רבא. לעולם קיבלה מיניה והכי קאמר פועלין נשבעין לבעל הבית במעמד חנוני כלומר לפני חנוני כדמפרש ואזיל: המכחישות זו את זו. שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג: זו באה בפני עצמה ומעידה. בעדות אחרת וכן זו ואע´´פ שהאחת פסולה אין לך לפסול לא זו ולא זו הואיל ואינך יודע איזה מהן פסולה אבל אחד מכת זו ואחד מכת זו אין נאמנין בעדות אחת דמה נפשך אחד מהן פסול והיינו דנקט ביה האי לישנא באה בפני עצמה ומעידה: בהדי סהדי שקרי למה לי. הואיל והאחת פסולה אין אחת מהן נאמנת לשום עדות: ה´´ג שני מלוין ושני לווין ובשני שטרות היינו פלוגתייהו ול´´ג דכ´´ע: ב´ מלוין וב´ לווין וב´ שטרות. וא´ מב´ כיתות הללו חתומה על זה והב´ חתומה על זה דלרב הונא שניהן השטרות כשירין ולרב חסדא שניהן פסולין: מלוה ולוה ושני שטרות. שיש לו לאדם אחד שני שטרות על שתי הלואות על חבירו וא´ מהן חתומה על זה וא´ על זה יד בעל השטר על התחתונה בין לרב הונא בין לרב חסדא אין חולקין בזו שהרי זה בא עליו מכח שתי כיתות אחת כשירה ואחת פסולה אין אתה יכול לפסול את שניהן ולא להכשיר את שניהן הלכך שטר קטן שבהם גובה הימנו והגדול יפסיד לפי שאומר לו זו היא הפסולה דמספיקא לא מפקינן ממונא מיניה אבל ממה נפשך הקטן גובה דיש בכלל מאתים מנה: שני מלוים ולוה אחד. היינו מתני´ שני מלוין הוציאו איש שטרו על לוה אחד ואחת משתי כיתות הללו אחת חתומה בזה ואחת בזה לא קמבעיא לן מאי קאמר רב הונא בה דהיינו מתניתין דקתני נשבעין ונוטלין מבעל הבית ואע´´פ שאנו יודעין שאחד מהן שקר אין אנו יכולין להפסיד את אחד מהן ונזקקין להן ב´´ד להגבותן והכי נמי לרב הונא דאית ליה גבי שני מלוין ושני לווין זו באה ומעידה וזו באה ומעידה הוא הדין לשני מלוין ולוה אחד ואע´´פ שממה נפשך הלוה העני הזה לוקה באחד מן השטרות הללו על ידי עדות פסולה אין אתה יכול להפסיד את אחד מן המלוין שאינך יודע איזה הפסולה: שני לווין ומלוה אחד. הוציא מלוה זה שני שטרות זו חתומה בזה וזו חתומה בזה: מאי. אמר רב הונא בזה מי אמרינן כיון דחד גברא הוא דמייתי להו לקמן לא מזדקקינן ליה דמה נפשך בשטר פסול בא לפנינו זה דוחה אצל זה וזה אצל זה ויפסיד או דלמא כיון דעל שני לווין הוא מוציא זו באה ומעידה וזו באה ומעידה לרב חסדא לא מיבעיא ליה דהא אפי´ בשני מלוין ושני לווין ושני שטרות פסול וכל שכן בשני לווין ומלוה אחד:
תוספות
ולא בפוגם את שטרו כדאמרינן לקמן הבו דלא לוסיף עליה ור´ אבא נמי סבירא ליה לדרב נחמן בשניהם חשודין דהלכה כרבי יוסי דאמר יחלוקו מטעמא דפרישית והא דקאמר רבותינו שבארץ ישראל ר´ אבא לאו משום דסבר כר´ מאיר אלא דר´ אבא אית. לן לפרושי מילתא דר´ מאיר דחזרה למחויב לה ומשלם כדאשכחן דסבר ר´ אבא בעלמא: (הגה´´ה) ועוד י´´ל דטעמא דרב נחמן בששניהם חשודים משום כיון דמחויב התובע נמי שבועה מדרבנן ואין יכול לישבע מפסיד החצי וזה התירוץ אין נראה דאם כן היתומים מן היתומים נמי יסבור רב נחמן ור´ אבא כשמואל מתוך שאין יכולין בני המלוה לישבע יפסידו ובכולה שמעתין משמע דפליגי ואם בני הלוה נמי חשיבי דאין יכולין לישבע מכל מקום לא יפסידו כי אם החצי ואמאי לרבי אלעזר נשבעין ונוטלין הכל ומשמע דר´ אלעזר הוי כר´ אבא ורב נחמן (ע´´כ הגה´´ה): אבל קצת קשה דמנא ליה להש´´ס בסמוך דרב ושמואל לית להו דר´ אבא בנסכא ובחמשין לא ידענא דקאמר האי שבועת ה´ מאי דרשי ביה ונראה דאם איתא דאית להו מתוך שאינו יכול לישבע משלם היה להם לבני לוה לפרוע החצי מתוך שאינן יכולין לישבע שפרעו כדפי´ בקונט´ אלא ודאי לית להו האי סברא לענין לשלם אלא לענין להפסיד וצ´´ע: אי אמרת בשלמא אביו כי האי גוונא מיחייב. תימה למ´´ד בפ´ השואל (ב´´מ דף צז: ושם) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב דברי עדיף היכי מוקי לה האי קרא אי בנ´ ידענא ובנ´ לא ידענא בהא ליכא חיוב שבועה לאבא אלא חיובא דממון דברי עדיף וי´´ל דמוקי לה כרב ושמואל דבסמוך א´´נ ה´´ק הכתוב שבועת ה´ תהיה בין שניהם היכא דשייכא ומי שאינו יכול לישבע משלם ולא כן היורשין דפטורין כשאין יכולין לישבע: חלה על שניהם. ונענש המשביע אפי´ הדין עמו כדפי´ בקונטרס בריש הדיינין (לעיל דף לט:) וכן נראה דהא דריש התם בברייתא ובאה אל הגנב זה הגונב דעת הבריות שתובע ממון ממי שאינו חייב לו ובתר הכי פריך משביע אמאי קאי בסורו ומשני משום דר´ שמעון בן רבי טרפון ומדאיצטריך לאתויי הך ושביק ברייתא גופה משום דמיירי אפי´ הדין עמו: בהדי סהדי שקרי למה לי. תימה דרבא אומר במרובה (ב´´ק דף עב: ושם) ובמכות (דף ד ושם)) דעד זומם חידוש הוא דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אדרבה הא דמכשרינן למזים הוי חידוש דהא בהכחשה תרוייהו פסולים לרב חסדא ואומר ר´´י דרבא סבר כרב הונא דבריש חזקת הבתים (ב´´ב דף לא: ושם) מסיק אדרב נחמן ורבא דכ´´ע כרב הונא ובסמוך דמשני רבא אליבא דרב חסדא ליה לא סבירא ליה ולמאי דבעי לאוקומי התם רבא כרב חסדא הוה מצי למימר וליטעמיך ועוד דלטעם אחר דלגבי עד זומם דמפרש משום פסידא דלקוחות מצי למיסבר כרב חסדא והלכה כרב הונא מדמוקי רב נחמן ורבא כוותיה בחזקת הבתים וכן פסק ר´´ח משום דרב הונא היה רבו של רב חסדא כדאמרינן באלו מציאות (ב´´מ דף לג.) ועוד דמתניתין דאחד אומר גבוה כו´ דייק לכאורה כרב הונא:
(באדיבות פורטל הדף היומי)