דף קכ
*עדות צרתה ומ"ט. *עדות מיתה. *שומא.
א. בעי האם טעמא דר"א משום דצרה מעידה לחברתה או שאינה מקלקלת את עצמה, ונפ"מ האם הצרה יכולה להנשא לפניה. והשמועות 1. הואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם ש"מ משום קלקולא, ודחי דר"א קאמר לדבריהם דרבנן ואמרי ליה שאומרת תמות נפשי עם פלישתים. 2. לר"א הואיל והותרה היא הותרה צרתה דחינן דזהו דווקא בנישאת, ולא חיישינן שבאה עם גט בידה דאיירי שנישאת לכהן.
ב. העדות על מיתת אדם 1. מעידין על פרצוף פנים פדחת וחוטם שנאמר הכרת פניהם, עד שראו שתצא נפשו ובתוך ג' ימים מהמיתה, ולר"י בן בבא אין כל האדם המקומות והשעות שוין. 2. לא מעידין ע''פ סימנין, ואתי כמ''ד סימנין דרבנן, ולמ''ד דאורייתא משום דחיישינן לשאלה מלבד בדברים שאדם לא משאיל כגון אוכף כיס ארנקי וטבעת, ולא מהני בסימנים גרועים כגון ארוך וגוץ וכלים חיורי וסומקי. 3. מגויד אינו מטמא פליגי אי חיישינן שיחיה, ובסכין מלובנת לכו''ע יכול לחיות. 4. ראו חיה אוכלת בו לא מעידין, ובאוכלת ממקום שיוצאת נפשו מעידים. 5. ראה ששחטו בו רוב שתי סימנים וברח אפילו שיכולים לכתוב על פיו גט לאשתו מיהו סופו למות, ואין גולה על ידו דחיישינן שמא הרוח בלבלתו או שמא קירב את מיתתו ונפ"מ ששחטו בביתא דשישא ופרכיס או בחוץ ולא פרכיס. 6. לר''י בן בבא אין כל האדם והשעות והמקומות שוין ובעי האם פליג לקולא או לחומרא, ומייתי דהעידו על טביעה לאחר חמשה ימים ודחי דמיא צמתי בגוף שלם אבל כשיש מכה מרזו, ואם הוציאוהו ולא ראוהו מיד תפח ואין מעידין.
ג. במה נחלקו אם מעידין על השומא 1. סימנין דאורייתא או דרבנן. 2. לכו''ע דאורייתא, ופליגי בשומא מצויה בבן גילו, או בעשוי להשתנות אחר מיתה. 3. לכו''ע סימנין דרבנן, ופליגי אי שומא הויא סימן מובהק.
שאלות לחזרה ושינון
א. מ"ט צרה מעידה לחברתה והשמועות (2)
ב. העדות על מיתת אדם (6)
ג. במה נחלקו האם מעידין על השומא (3)