בטומאת מקדש וקדשיו במה הם מתכפרין מוטב שיתכפרו בפרו של אהרן שהרי הותר מכללו אצל ביתו ואל יתכפרו בשעיר הנעשה בפנים שהרי לא הותר מכללו ואם נפשך לומר הרי הוא אומר {תהילים קלה-יט} בית אהרן ברכו את ה' וגו' ומאי אם נפשך לומר וכ''ת ביתו כתיב כולן קרויין ביתו שנא' בית אהרן ברכו את ה' יראי ה' ברכו את ה' והאי אשר לעם להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה דקאמר רחמנא מדעם ליהוי ההוא {ויקרא טז-ה} מומאת עדת בני ישראל נפקא והאי אשר לו להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה לכדתניא משלו הוא מביא ואינו מביא משל צבור יכול לא יביא משל צבור שאין הצבור מתכפרין בו אבל יביא משל אחיו הכהנים שאחיו הכהנים מתכפרין בו ת''ל {ויקרא טז-ו/יא ??} אשר לו יכול לא יביא ואם הביא כשר ת''ל שוב אשר לו הכתוב שנה עליו לעכב תנא הכי קא קשיא ליה מאי שנא בדעם דלא מכפר דלא קא חסרי ביה ממונא דכתיב אשר לעם בדאהרן נמי לא קא חסרי ביה ממונא וקאמר כולן קרויין ביתו בשלמא לר''ש היינו דכתיב תרי וידוין ודם הפר חד כנגד שעיר הנעשה בפנים וחד כנגד שעיר הנעשה בחוץ וחד כנגד שעיר המשתלח אלא לר' יהודה תרי וידוין ודם הפר ל''ל בחד וידוי ודמו סגיא אחד לו ואחד לביתו כדתנא דבי רבי ישמעאל כך היא מדת הדין נוהגת מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב ואל יבוא חייב ויכפר על החייב:
הדרן עלך שבועות שתים
ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע נטמא וידע ונעלמה ממנו הטומאה וזכור את הקדש נעלם ממנו הקדש וזכור את הטומאה נעלמו ממנו זה וזה ואכל את הקדש ולא ידע ומשאכל ידע הרי זה בעולה ויורד נטמא וידע ונעלמה ממנו טומאה וזכור את המקדש נעלם ממנו מקדש וזכור את הטומאה נעלם ממנו זה וזה ונכנס למקדש ולא ידע ומשיצא ידע הרי זה בעולה ויורד: אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת העזרה שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן וכל ישראל אחריהם:
פירוש רש"י למסכת שבועות דף י"ד עמוד א':
בטומאת מקדש וקדשיו. כשהוא אומר על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר ולימד שהושוו כולם לכפרה אחת בשעיר המשתלח לרבי יהודה מצינו שיש להם כפרה בשאר עבירות כי היכא דחס רחמנא למיכתב עלייהו כפרה בשאר עבירות אית לן למילף מינה דיהיב להו נמי כפרה בטומאת מקדש ובמה הן מתכפרים כו': מאי אם נפשך לומר. מה היה לו להקשות שהוזקק להביא מקרא זה: וכי תימא ביתו כתיב. ולא שאר כהנים: להכי הוא דאתא. שלא יתכפרו בו כהנים: מדעם ליהוי. משל צבור ולא משל כהן גדול לפי שהפר בא משלו הוצרך לומר בשעיר משל צבור: להכי הוא דאתא. שלא יתכפרו בו אחרים שהוזקקת להביא מקרא שיתכפרו בו כהנים: ת''ל אשר לו. תלתא כתיבי בפר: אשר לו. תניינא: תלמוד לומר אשר לו. השלישי לעכב: הכי קשיא ליה. דקאמר יכול לא יתכפרו בפרו של אהרן שהרי כבר נאמר אשר לו לומר שאינו בא משל כהנים וכיון שאינן חסירין בו ממון לא נתכפרו בו דמאי שנא בשעיר הפנימי דלא מכפרו ביה כדילפינן מאשר לעם יתירא משום דלא חסרו בו ממונא שלא נקנה משלהם: היינו דאיכא תרי וידויי. בפר ומתן דמו תרי וידויי דכתיב תרי זימני וכפר בעדו ובעד ביתו ואמר מר (יומא דף לו:) בכפרת דברים הכתוב מדבר שהרי עדיין לא נשחט הפר ואיכא מתן דמו הרי ג' . כפרות לכפר על ג' עבירות שהכהנים מתכפרין בפר כנגד שלש עבירות שישראל מתכפרין בשעירים: חד כנגד שעיר הנעשה בפנים. לתלות על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף: וחד כנגד שעיר החיצון. לכפר על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף: וחד כנגד שעיר המשתלח. לכפר על שאר עבירות: בחד וידוי ודמו סגי. חד כנגד שעיר הפנימי וחד כנגד שעיר החיצון: יבוא זכאי ויכפר על החייב. לפיכך מתודה וידוי ראשון עליו ועל ביתו ולאחר שנעשה זכאי בוידוי מתודה עליו ועל אחיו ולעולם תרוייהו חדא כפרה נינהו: מתני' ידיעות. שהן ארבע. כבר פירשתי' בפרק ראשון במשנה (דף ב.): נטמא וידע. שנטמא או בשעת טומאה או אחרי כן: אחד הנכנס לעזרה ראשונה ואחד הנכנס לתוספת. שהוסיפו עליה אחרי כן: שאין מוסיפין כו'. לפיכך היא קדושה כראשונה: אלא במלך כו'. כולהו יליף מקראי. ובשתי תודות. מפרש בגמרא שני לחמי תודה והיו נושאין אותה בהיקף סביב: ובשיר. מפרש בגמרא:
תוספות למסכת שבועות דף י"ד עמוד א':
כולן קרויין ביתו. תימה ולוים במה יתכפרו אי בשל צבור אשר לעם כתיב ולוים לא מיקרו עם למ''ד ופלוגתא היא בפרק הזרוע (חולין דף קלא:) ואי בשל אהרן לא איקרו ביתו וכ''ת כיון דאשכחן שיש להן כפרה דכתיב וכפר אית לן למימר דלא אתי אשר לעם אלא למעוטי כהנים ויתכפרו בשל צבור אם כן מצינו בשעיר של עם שהותר מכללו.: האי מיבעי ליה לכדתניא כו'. ומדאיצטריך קרא לומר דלא מייתי משל כהנים אלמא מתכפרין בו ומשני תנא הכי קא קשיא ליה כו' וקרא איצטריך שלא תאמר כיון שמצינו שיש להן כפרה יתכפר בשלו ויביא משלהן אבל קצת תימה דמאי פריך נימא דהא דדרשינן דלא מייתי משל כהנים היינו לבתר דקים לן דכהנים מתכפרין בו: שנה עליהן הכתוב לעכב. ואם תאמר ונוקי אשר לו תניינא לעכב משל צבור ושלישי למצוה משלו ולא משל כהנים וי''ל דסברא הוא למידרש מעיקרא למצוה קודם דנדרוש לעכב וכן מוכח בפ''ק דזבחים (דף ז:) ובכמה דוכתי: דלא מחסרי ממונא דכתיב אשר לעם. אע''ג דהאי נפקא לן מומאת עדת בני ישראל מ''מ אשר לעם משמע משל לעם אלא מדאייתר מוקמינן ליה שאין הכהנים מתכפרים בו ולא מיבעיא למ''ד במסכת שקלים (דף ב) ובמנחות (דף כא:) שאין הכהנים מצווין לשקול דודאי לא אתי מדידהו אלא אפילו למ''ד שמצווין לשקול והשעיר בא מתרומת הלשכה מ''מ אם חסרו מעות הלשכה ובאו לגבות לצורך שעיר אין גובין משלהן או אם בא אחר וזיכה שעיר לצבור כשר אע''פ שלא זכו בו כהנים: בדאהרן נמי לא מחסרי ממונא. תימה מ''מ ע''כ כיון שמצינו שיש להן כפרה בכל מה שיש כפרה לאחרים מדכתיב יכפר לא מצינו לאוקומה אלא בשל אהרן מאחר . שנתמעטו משל צבור מדכתיב אשר לעם ולא גמרינן מיניה דגלי קרא וי''ל דאשר לעם משמע נתינת טעם משום שהוא משל עם ואם היו מתכפרים משל אהרן אע''ג דלא מחסרי ממונא א''כ אין הטעם נכון: וקאמר כולן קרויין ביתו. והשתא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שמכפרים שעירי רגלים מתכפרים נמי כהנים אע''ג דלא מחסרי ממונא הואיל ומצינו בשל אהרן מתכפרין אע''ג דלא מחסרי ממונא ועוד דדוקא ביום הכפורים הוא דמצרכי' ריבויא לפי שמצינו חילוק בכפרה בין ישראל לכהנים: שני וידוין ודם הפר. משמע שמתכפרין הכהנים בב' וידוין א''כ מתניתין דיומא דפרק אמר להן הממונה (דף לה:) דקתני בוידוי ראשון אני וביתי ותו לא ובשני אני וביתי ובני אהרן לא מתוקמא כרבי שמעון דלדידיה בוידוי ראשון נמי הל''ל ובני אהרן ותימה דהא רבא מוקי לה התם וידוי דשעיר המשתלח כר' שמעון ומסתמא כל הנהו מתני' דוידוין אתו נמי כר' שמעון וי''ל דאפילו ר' שמעון מודה שאינו מזכיר בהדיא בני אהרן עד שיראה כזכאי: מתני' ידיעות הטומאה. מתוך פ''ה משמע שרוצה לפרש כולה מתניתין בידיעה גמורה שפירש וידע שנטמא ואע''ג דמוקמא מתניתין כרבי דאמר דידיעת בית רבו שמה ידיעה מ''מ נקטה לה במתניתין סתם ידיעה אע''ג דלא צריך והמדקדק יכול לפרש כולה מתניתין בידיעת בית רבו:
מסכת שבועות דף י"ד עמוד ב':
הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת וכל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אין חייב עליה: נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה וזכור את המקדש נעלם הימנו מקדש וזכור הטומאה נעלם ממנו זה וזה והשתחוה או ששהה בכדי השתחואה או בא לו בארוכה חייב בקצרה פטור זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו: רבי אליעזר אומר השרץ ונעלם ממנו על העלם שרץ חייב ואינו חייב על העלם מקדש רבי עקיבא אומר ונעלם ממנו והוא טמא על העלם טומאה חייב ואינו חייב על העלם מקדש ר' ישמעאל אומר ונעלם ונעלם שתי פעמים לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש:
גמ' אמר רב פפא לאביי שתים שהן ארבע שתים שהן שש הויין ידיעות הטומאה תחלה וסוף ידיעות הקודש תחלה וסוף ידיעות מקדש תחלה וסוף ולטעמיך תמני הויין דהא איכא טומאה דקודש וטומאה דמקדש תחלה וסוף הא לא קשיא שם טומאה אחת היא מכל מקום שית הויין אמר רב פפא לעולם תמני הויין ארבעי קמייתא דלא מייתן ליה לידי קרבן לא קא חשיב ארבעה בתרייתא דמייתן ליה לידי קרבן קא חשיב ואיכא דאמרי אמר רב פפא לעולם תמני הויין וארבעי קמייתא דליתנהו בכל התורה כולה קא חשיב ארבעי בתרייתא דאיתנהו בכל התורה כולה לא קא חשיב בעי רב פפא נעלמו ממנו הלכות טומאה מהו היכי דמי אילימא דלא ידע אי שרץ טמא אי צפרדע טמא זיל קרי בי רב הוא לעולם דידע בטומאת שרץ וכגון דנגע בכעדשה ולא ידע כעדשה אי מטמא אי לא מטמא מאי כיון דידע דמטמא שרץ בעולם ידיעה היא או דלמא כיון דכעדשה לא ידע אי מטמא אי לא מטמא העלמה היא תיקו בעי רבי ירמיה בן בבל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום מקדש מהו אליבא דמאן אי אליבא דרבי עקיבא דבעי ידיעה בתחלה הא לא מחייב על העלם מקדש אי אליבא דרבי ישמעאל דמחייב על העלם מקדש הא לא בעי ידיעה בתחלה לא צריכא אליבא דרבי דבעי ידיעה בתחלה ומחייב על העלם מקדש ואמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה מאי כיון דידע דאיכא מקדש בעולם ידיעה היא או דלמא כיון דמקומו לא ידע ליה העלמה היא תיקו: אחד הנכנס לעזרה וכו': מנא הני מילי אמר רב שימי בר חייא דאמר קרא {שמות כה-ט} ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כלי
פירוש רש"י למסכת שבועות דף י"ד עמוד ב':
פנימית וחיצונה. מפרש בגמרא: ונאכלת ונשרפת. נמי מפרש בגמרא: נטמא בעזרה. וידע שנטמא: השתחוה. בהעלם זה: או ששהה כדי השתחואה. בגמרא מפרש שיעורא: או שבא לו בארוכה. שיצא לו דרך ארוכה שיש קצרה הימנו לצאת: חייב. ואפי' לא שהה תחלה ושיעורין הללו הלכה למשה מסיני הם במי שנטמא בתוך העזרה: בקצרה פטור. היכא דלא השתחוה ולא שהה: זו היא. טומאה שאירעה לו בתוך עזרה: זו היא מצות עשה שבמקדש. דיש כאן מצות עשה וישלחו מן המחנה וגו' וכל טמא לנפש (במדבר ה): שאין חייבין עליה. בית דין פר בהוראה ולא כהן משיח כדמפרש בגמרא: ואיזו היא מצות עשה שבנדה כו'. איידי דתנא בהוריות (דף ח:) אין חייבין על עשה שבמקדש אבל חייבין על עשה שבנדה קתני הכא איזו היא מצות עשה שבמקדש ואיזו היא שבנדה: היה משמש עם הטהורה. היינו דומיא דעשה שבמקדש שאירעה לו הטומאה משבא בהיתר לידי כניסה: ואמרה לו נטמאתי. עכשיו ופירש מיד בקושי האבר: חייב. אלא יעמוד בלא דישה עד שימות האבר ויפרוש בלא קושי וזהו עשה ובגמרא יליף לה: השרץ ונעלם. או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו (ויקרא ה): ר' עקיבא אומר כו'. בגמרא מפרש מאי בינייהו: גמ' ה''ג אמר רב פפא לעולם תמני הויין וארבעי בתרייתא דמייתן ליה לידי קרבן קחשיב כו' ידיעות אחרונות מודיעות אותו שחטא ואית דגרסי ארבעי קמייתא דמייתן ליה לידי קרבן קא חשיב ואין נראה לי דא''כ מאי איכא דאמרי אם מפני שנוי הטעם אין דרך הש''ס לומר כן ולא ישאל אחריו מאי בינייהו: ארבעי בתרייתא. ידיעות שבסוף איתנהו בכל התורה שאין אדם מביא חטאת אא''כ נודע לו שחטא: ארבעי קמייתא. ידיעות שבתחלה: ליתנהו בכל התורה. שהאוכל חלב בשוגג אפילו לא נודע לו על חתיכה זו מעולם שהיא חלב ולאחר אכילה נודע לו חייב: נעלמו ממנו הלכות טומאה. כשנגע בשרץ וידע שנגע בשרץ אבל אינו יודע שהוא טמא: אי שרץ מטמא. כגון הצב והלטאה שדומין לצפרדע וסבור שאינו מטמא: זיל קרי בי רב הוא. תינוקות של בית רבן קורין החולד והעכבר והצב הלכך אין זו העלמה ויש כאן ידיעה בתחלה וכשאכל את הקדש נעלמה ממנו נגיעה ראשונה יש כאן ידיעה בתחלה והעלם אחריה ולכשיודע לו בסוף יהא חייב: ידיעה היא. ידיעה בתחלה יש כאן: העלמה היא. ואין כאן ידיעה בתחלה: בן בבל. שיודע שיש מקדש בירושלים אבל אין יודע מקומו מהו איכא ידיעה בתחלה או דלמא הא דתנן נעלם ממנו מקדש במי שהכיר בו כבר קאמר: הא לא בעי ידיעה בתחלה. כדאמרינן בשילהי פירקין (דף יט:): אליבא דרבי. דאמר בשמעתא קמייתא בפרקין קמא (דף ד.) דבעי ידיעה בתחלה ומחייב על העלם מקדש: ידיעה היא. למיהוי ידיעה בתחלה: או דלמא כיון דמקומו לא נודע לו. מעולם אין כאן ידיעה בתחלה ולא דמי לידיעת בית רבו דטומאה דאילו התם למד שהשרץ מטמא וכשנגע בו ידע שנגע בשרץ אבל לא נזכר לו להכיר שהוא טמא בנגיעה זו התם קאמרינן כיון שלמד שהנוגע בשרץ טמא וזה ידע כשנגע אין זה העלם אבל זה לא ידע מקום מקדש מימיו אין כאן ידיעת בית רבו: מה''מ. דבעינן כל הני לתוספת עזרה:
תוספות למסכת שבועות דף י"ד עמוד ב':
ארבעי קמייתא דלא מייתי ליה לידי קרבן כו'. זאת הגירסא עיקר וכן נראה לקונטרס אע''פ שפ''ה בריש מסכת שבת (דף ג. ושם) הנהו דאתו לידי חיוב חטאת קחשיב דהיינו העקירות לא קשיא מידי דהתם מיירי בזה עוקר וזה מניח ובהנחה אין המניח יכול לבא לידי חיוב חטאת אבל העוקר היה יכול לבא לידי חיוב חטאת אם היה גומר הוצאה אבל הכא בידיעה ראשונה לא נתחייב ובידיעה האחרונה נתחייב: זיל קרי בי רב הוא. והוי כמו שיש כאן ידיעה שהיה לו לשאול כיון שדבר זה ידוע לתינוקות אבל שרץ דמטמא בכעדשה דבסמוך אין ידוע אלא לתלמידים וא''ת תיפוק ליה דידע בבית רבו כשלמד דצב מטמא וי''ל בשלא למד אלא ראה שהעולם נזהרים ולא ידע באיזה א''נ למד ולא הבין בין צב לצפרדע מעולם ועוד יש לפרש זיל קרי בי רב הוא כלומר הרי ע''כ למד בבית רבו שצב כתיב בפרשה ובתינוק שנשבה ליכא לאוקומה כיון שיודע דחד מינייהו מטמא: ונעלם ממנו מקום מקדש מהו. לפי מה שפי' דחשיב ידיעה מה שהיה לו לשאול צריך לפרש דבזמן הזה מיירי שאין מצוי לישאל היכן מקומו ומ''מ נקט בן בבל לפי שבני א''י רגילין להכיר יותר ויש תימה אמאי לא חשיב בכך ונעלם מכלל דידע כמו ונעלמה מעיני כל חי (איוב כח) דגבי תורה: או דלמא כיון דמקומו לא ידע ליה העלמה היא. פי' בקונטרס דלא דמי לידיעת בית רבו דהתם ידע ששרץ מטמא וכשנגע בשרץ לא נזכר לו שלמד שיהא טמא בנגיעה זו משמע דלא הויא ידיעת בית רבו ידיעה אא''כ ידע בשעת נגיעה שנגע בשרץ ולעיל בפ''ק (דף ה.) דפריך ומי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו ומשני משכחת לה בתינוק שנשבה בין הנכרים ה''מ לשנויי כגון שלא ידע בשעת נגיעה שנגע בשרץ:
(באדיבות פורטל הדף היומי)