"ויחן שם ישראל נגד ההר"
כאיש אחד, בלב אחד, אומר רש"י. כשהגיעו בני ישראל להר סיני כבר היו עם אחד, מאוחד.
ולמה באמת נזקקו למסע הזה, להמתנה של חמישים יום מיום יציאתם ממצרים ועד קבלת התורה?
כי כאשר יצאו ממצרים עוד היו עבדים. להיות עבד זו מנטליות. זה לא רק מצב חברתי. עבד לא יכול לחוש מאוחד עם בני עמו, כי הוא נטול זהות משלו.
עבד לא יכול להיות בן חורין, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. לכן זיכך אותנו הקב"ה והעביר אותנו את הים, והראה לנו את שובינו מושלכים על החוף, ונתן לנו את שללם, והאכילנו את המן, עד שנזקוף את קומתנו ונחוש בני חורין.
השנה, מטבע הדברים, הרהרתי הרבה במושג של עבדות, חירות, גאולה וחופש. כי להיגאל זה הרבה יותר משינוי סטטוס. העבדים השחורים באמריקה היו דוגמא מצערת לכך.
כשהסתיימה מלחמת האזרחים והמוני עבדים שוחררו, הם היו אומללים. רובם פשוט לא ידעו מה לעשות עם עצמם, כעת כשלפתע נלקחו מהם החיים המוכרים להם. חלקם פשוט נשארו בחוות בהן היו משועבדים.
חלקם רעבו ברחובות, או נדדו ללא תוחלת וקיוו שמשהו ישתנה ויגאל אותם. אחרי דורות של עבדות הם לא ידעו איך להיות חופשיים. עד היום נותרו סימנים לטרגדיה הזו במעמד האפרו אמריקני.
אז חופש, זה שינוי סטטוס. מבורך אך לא ממצה כלל.
חירות זה יותר מכך. זו היכולת לקחת אחריות על החיים. בבחינת להיכנס לים סוף בעיניים פקוחות ולדעת שהוא ייבקע עבורך. זה האושר שבמימוש החופש הזה.
אם היה עבד שיכל לקום, לצאת ממקום שביו ולחפש עבודה או מקצוע, הוא בן חורין. אנחנו בני חורין כשאנחנו יכולים לבחור. לבחור בטוב, או אולי לטעות, אבל לבחור, לעשות, ולתקן בחירות מוטעות.
עבד לא בוחר. הוא עושה מה שאומרים לו. נאנק כשמרעים לו. מבצע בעבר לכוחותיו כשמכריחים אותו. אבל הוא לא בוחר בגורלו. הוא כלי ביד אדוני.
כמה קל להיות עבד, וכמה קשה להיות בן חורין. כה קל ליפול למנטליות העבדות. לעשות כי ככה אמרו. כולנו עבדים, גם אם בלבוש מודרני ונעליים אופנתיות. גם אם הבוס שלנו הוא תרבות מערבית מפנקת.
כה קשה להיות בן חורין. כה קשה לבחור, ולעמוד מאחורי בחירתך. להישבר וליפול ולהתרסק בדרך, ולבכות. כמה דמעות נשפכות בדרך לחירות. אף אחד לא מדבר על הדמעות האלו, שבוכים אותם אנשים אמיצים בדרך זרועת המכשולים אל נקודת הבחירה.
נקודת הבחירה, כתב הרב אליהו דסלר במכתב מאליהו, משתנה מאדם לאדם. תלוי עד כמה הוא עבד. אבל היא נמצאת באותו מקום בקצה המודעות שלנו.
באותו מקום בו הבחירה שלנו בטוב היא בחירה חופשית ומודעת שלנו. באותו מקום חמקמק בו אמרתי שלום לשכנתי לא מתוך פעולה מכנית של בוקר חצי רדום. לא כי לא נעים לא להגיד, ולא כי ככה אמא אמרה שיפה לעשות. אלא כי בחרתי להנעים לה לרגע את היום.
יש הבדל, יש הבדל עצום בין פעולה הנעשית מבחירה ובין פעולה הנעשית מתוך עבדות. יש גם אפקט אחר לגמרי פה בעולם הקטן שלנו בין הפעולות.
נסו פעם לעמוד מול המראה ולחייך, קודם את החיוך הפלסטי הרגיל שהלכתם איתו לעבודה היום, ואחר כך חיוך אירוני, אמיתי, שמחייך לכם עצמכם. לא דומה. נכון?
בחירה יכולה להיות מפחידה. לא נוח לקחת אחריות על עצמך, על נשמתך ועל חייך. יש עונש לטעויות ושכר לבחירה נכונה. אבל נצטווינו "ובחרת בחיים". המצווה היא לבחור, ממש בעצמנו, בחיים. כי אי בחירה, זה לא חיים. לא לבחור זה להיות עבד, חסר חיים משלו. זה מוות חלקי.
הנשמה שלנו שואפת לחירות. יש בנו את הכמיהה המובנית לפרוש כנפיים ולהתרומם. את התשוקה הזו לעוף. זו הקריאה לחירות, וזו התחינה לגאולה
גאולה פירושה להתרומם מעל סבלות הגלות, קטנות הנפש, העבדות לכל גויי העולם. גאולה זה דבר נשגב וראוי להסבר רחב יותר. אבל אין גאולה למי שאינו בן חורין, ואין חירות למי שנתון בעבדותו.
חירות היא דבר שמושג רק כאשר אתה צועד לתוך הים סוף שנגזר עליך לחצותו, והמים מאיימים להטביע, ואתה בוחר לחיות. ורק אז תחוש את ידו המרחמת של הבורא בוקעת עבורך את הים, ואת צריך מוטלים לרגליך ואתה חופשי ללקט את השלל.
שנזכה כולנו להיות בני חורין, כולנו.