עוד ועוד ידיעות על נשים שמתלוננות על חבר כנסת דתי מכהן והלב מתכווץ מהמחשבה על הסיוט המתמשך שנשים כאלו חוות. עדיין אין פרטים ברורים, עדיין אין תלונה במשטרה, ואפילו לא ברור במי מדובר, אז לא נכנס להאשמות בלתי מבוססות. אבל ננצל את האירוע כדי לדבר על הנושא.
כולנו מכירות נשים שנפגעות. חלק גדול מאיתנו נפגע באופן אישי. כולנו מכירות את הסיפורים, הם מסופרים בשקט, בחדרי חדרים, בבושה עצומה, תוך השבעות שלא לספר לאף אחת. הם תמיד מסתיימים באותו האופן, לב שבור ומצולק, פצעים שרודפים אותנו במשך שנים, ובדרך כלל תוקף שמסתובב באופן חופשי, מבלי לשאת בתוצאות של מעשיו.
בשבוע שעבר היה לי ויכוח עם מספר אנשים: "זה קורה פחות במגזר החרדי" הם אמרו, "אין ספק שזה קורה פחות". יכול להיות שהם צודקים, אבל לנו יש את הבעיות האישיות שלנו, את השתיקה האיומה, את הבושה, את הפחד לקלקל שידוכים ולהיות מושא לרכילות. לנו יש סודות אפלים שאסור לדבר עליהם, יש לנו פחדים ממשיים מהתוצאות שיתרחשו אם נדבר, לנו, למשפחה שלנו, ואפילו למשפחת התוקף. אצלינו זה תמיד אדם מהקהילה, או שכן, או רב, ואיך נעשה לו את זה, מי יאמין לנו.
אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר את כמות הסיפורים ששמעתי בחיי, על רבנים, על שכנים, על רופאים, וקרובי משפחה. וכל אחד ואחד מהסיפורים הללו הסתיים בקול ענות חלושה. בסיכום כלשהו בין אבי הנפגעת לתוקף, ונשמה מרוסקת לכל החיים.
ואני מבינה אותן, את הנתקפות. אני מבינה אותן כל כך. מי רוצה לספר? מי רוצה להיחשף? וכך אנו נשארות במעגל של בושה והשתקה. מעגל שצריך לשבור אותו.
היד שלי רועדת על המקלדת כשאני כותבת את זה. אני רוצה לקרוא לכולן לצעוק את הסיפורים שלהן מעל הגג, שכולם ידעו, שהאמת תצא לאור, אבל גם אני חוששת כל כך לספר את הסיפור שלי. איך אבוא אליכן בטענות?
אבל חומת השתיקה חייבת להשבר, אנו חייבות להיות חזקות, חייבות להציל את עצמנו, חייבות להציל את הקורבנות הבאים. אז לא אכנס לפרטים, כיוון שזה אינו המקום, אך רק אגיד שגם אני נפגעתי. גם אני אחת מאותן אלפי אלפי אלפי נשים. שנים שלא סיפרתי לאף אחד.
וזאת לא אשמתי, וזה לא אומר שום דבר רע עלי. הנה, אמרתי את זה. היד עדיין רועדת, הלב עדיין דופק. אבל זה כבר נאמר.
אין לנו ברירה. אף אחד לא יעזור לנו אם לא נעזור לעצמנו. אם לא נדבר, אם לא נספר. חייבים לדבר. אני מתחננת לפניכן נשים יקרות. אם אתן מכירות אתן מכירות אדם חשוב בקהילה שעושה מעשים חמורים, ספרו לאחרים, ספרו לכל מי שאתן יכולות. ספרו ותצילו חיים. אני מתחננת לפניכן נשים אהובות, אחיות שלי, אם אתן נפגעות, תצאו, תספרו. זה לא יהיה פשוט, אבל זה חייב לקרות.
זאת לא אשמתנו. זאת לא אשמתנו. זאת לא אשמתנו.
ואם אתן מכירות נשים שנפגעות, חזקו אותן, חבקו אותן, ושלחו להן אהבה. אמרו להן שהן לא אשמות, ושלחו אותן לסיוע פסיכולוגי.
ולגברים אני רוצה להעביר מסר ברור - יש פה שני דרכים, שני דרכים בלבד: דרך של הגנה על תוקפים, או דרך של איכפתיות וחמלה כלפי הנפגעות והנפגעים. תחשבו טוב טוב לפני שאתם רצים ומתלהמים ומטקבקים - בצד של מי אתם רוצים להיות? אשריכם שלא עברתם חוויה כזאת. לעולם לא תבינו עד כמה היא מבלבלת ואיומה. לעולם לא תבינו עד כמה היא טראומטית. לפני שאתם מגיבים תעצרו שניה ותחשבו, איזה סוג עולם אתם רוצים לראות סביבכם, ואיך התגובה שלכם משפיעה על המציאות. יש לכם את הכח לעשות צדק ולעזור, ויש לכן את הכוח לשבור ולרסק. מה אתם רוצים להיות?
נשים יקרות, אתן לא לבד, אנחנו לא לבד. בא נשבור את חומת הבושה והשתיקה ונטהר את מחננו.