ימי החורף מכניסים אותנו פנימה, ולא רק בגלל הקור והגשמים. חודשי החורף הם תקופת שגרה ארוכה במעגל השנה היהודי, והשגרה - בין אם אנחנו אוהבים אותה ובין אם משתעממים ממנה - היא שגרתית כל כך שלא מדברים עליה, לא מודעים לה מספיק. דווקא בתוך ההתרגלות הזו יכולים לצוף רגשות רבים בלתי שגרתיים ואנו לא שמים לב אליהם. זו תרדמת החורף האנושית.
הרגשות המרכזיים שיכולים לתקוף אותנו באגביות הם כעס ועצבים, עליהם קבעו חז"ל: "כל הכועס כאילו עובד כוכבים ומזלות". נשמע מוגזם? חשבו על כך, מה קורה לנו בזמן שאנחנו כועסים ומאשימים את ההורים, הבעל, השכנים, זה שגנב לנו את החנייה? ההסבר הוא פשוט - בזמן שהאדם כועס, מסתלקת ממנו האמונה שמה שקורה לו כרגע זה מאת השם. כלומר אם הוא מתעצבן על מה שעשו לו, הוא בעצם מתכחש לאמונה שכל מה שקורה בעולם הזה, מתוכנן במדויק בידי ההשגחה הפרטית, עד לרמה של להפסיד אוטובוס.
אינסופי הוא הלימוד עד כמה צריך להבין ולהרגיש בכל שנייה ושנייה שהכל קורה בדיוק כמו שצריך לקרות, לטובתינו, ופרשת השבוע - הדרך הכי טובה לחיות עם הזמן, באה לעזרתנו גם בימים אלו. בהפטרה לפרשת ויחי מסופר על צוואתו של דוד המלך לפני מותו.
דוד השוכב על ערש דווי, מבקש משלמה, בנו בן ה-12, שיקיים את משאלותיו האחרונות וידע איך להתנהג עם שמעי בן גרא. והנה תזכורת קטנה לקווים לדמותו של אותו שמעי: בתקופת השפל הקשה ביותר של דוד, כאשר ברח מירושלים מפני בנו אבשלום שמרד בו, יצא שמעי בן גרא וחירפו וגידפו וקללו קללה נמרצת והשליך עליו עפר ואבנים. מה עשה דוד המלך? הבליג ולא נתן לאנשים הבודדים שליוו אותו, נותרו נאמנים לו וסיפקו לו תמיכה בדרכו הקשה - ללחום את שארית כבודו האחרון ולפגוע בשמעי. דוד אף הגדיל לעשות והורה להם: "הניחו לו ויקלל, כי ה' אמר לו קלל". זהו מעשה שהוא מעל ומעבר לאנושיות, מעלה אפשר להגיע רק כשאוחזים באמונה איתנה בהשגחה הפרטית, מתוך וויתור מושלם על האגו. הרושם הגדול של גדולת נפשו עשה רעש בשמיים, ובו ברגע התקבלה ההחלטה בישיבה של מעלה לעשות את דוד הרגל הרביעית ב'מרכבה'.
האמונה בהשגחה פרטית טובעת את הידיעה שהקב"ה מחייה את כל הבריאה ובפרט את בני האדם בכל רגע, אם חלילה יהיה רגע אחד בו הקב"ה יפסיק להחיות, אז העולם יחזור למצבו הראשון תוהו ובוהו. הסוד הוא לזכור שאפילו שבשעה שאדם עושה לי עוול או אפילו מעליב אותי, פועל בו כח אלוקי כדי להחיות אותו באותו הרגע. ואת זה ידע דוד המלך וכמו שאמר: "כי ה' אמר לו קלל". ואם תשאלו מהיכן ידוע כי אכן הקב"ה אמר לשמעי? התורה מסבירה כי מחשבה זו שנפלה לשמעי בליבו ומוחו ירדה מאת השם. משמיים החיו את רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדוד. "כי אילו נסתלק רוח פיו יתברך רגע אחד מרוחו של שמעי, לא היה יכול לדבר מאומה". דוד המלך הבין שאם שמעי חי ומקלל אותו משמע שה' מחיה אותו באותו הרגע, ונותן לו כח וחיות לומר את הדברים לכן אמר "ה' אמר לו קלל…".
אל תרדימו את הרגשות שלכם, אל תנמנמו מול תנורי החימום. הידיעה שכל מה שקורה לנו מושגח על ידי בורא העולם נותנת לנו את האפשרות להתרומם טפח מעל השגרה, לא לנהוג באימפולסיביות ובעיקר לא לאפשר לשום 'מקרה' או פגיעה של הזולת לעכב אותנו מלהגיע להישגים גבוהים יותר בחיינו.
הכותבת מנהלת מדרשת אור חיה בירושלים