בשו"ע (או"ח תפט, ז) נפסק: "שכח ולא בירך כל הלילה – יספור ביום בלא ברכה". וטוב להנהיג שבכל יום, לאחר תפילת שחרית או לפניה, יאמר הש"ץ בקול רם: "היום כך וכך לעומר", והקהל יענה אחריו. תועלת הדבר, שאם אירע לאחד מן הקהל ושכח לספור בלילה, ייזכר על ידי כך ויוכל להמשיך לספור בשאר הימים בברכה.
ומנהג חסידים ואנשי מעשה לחזור ולשנות מניין הספירה כמה וכמה פעמים במשך הלילה והיום, כדי שלא תוסח דעתם מן הספירה. וזהו פירוש הכתוב: "שבע שבתות תמימות תהיינה" – שתהיה הספירה בשלמות וללא הפסק דעת. ועל פי זה גם נהגו ישראל לציין במכתבים הנכתבים בימי הספירה "כך וכך לעומר", או בנוסח "למסבנ"י" (ראשי תיבות: למספר בני ישראל) או "למטמונים" (מלשון ומ"ט מונים), לרמז למניין ימי הספירה.
ובספר אם לבינה (בתולדות והנהגות הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימינוב) הביא ממה שכתב בספרו מנחם ציון (דרושים לפסח), ש"מנהג ישראל תורה היא", לכתוב באגרות בימי הספירה את הנוסח "למספר בני ישראל". והטעם לכך – משום שאסור להסיח את הדעת מהספירה, שצריכות להיות "שבע שבתות תמימות", וכדאיתא בזוה"ק: "צריך דלא יתאביד מיני' חושבנא דא",
בספר מועד דוד (להג"ר דוד מילדולה, מרבני אמסטרדם לפני כשלוש מאות שנה), כתבו שמנהג הסופרים, שכאשר כותבים אגרת שלומים בימי הספירה, רומזים את מספר אותו היום באמצעות פסוק מהתנ"ך, כגון: "אחת נשבעתי" – ליום הראשון, "גל עיני ואביטה" – ליום השלישי, "ויחי עוד לנצח" – ליום השלושים וארבעה, וכיו"ב. ומביא שם פסוקים המתאימים לכל אחד מימי הספירה.
ובשו"ת חתם סופר (ח"ו סי' י"ט), כתב בעניין מי ששכח לספור בלילה, וביום כתב באיגרת "ביום פלוני למספר בני ישראל" – האם יוצא בזה ידי חובה, באופן שיוכל לספור מכאן ואילך בברכה.