"בל יראה ובל ימצא" | מה ההבדל בין חמץ לשאור?

אחד הדברים המרכזיים בהבנת מצוות הפסח הוא ההבחנה בין חמץ לשאור. על אף ששניהם אסורים בפסח ודינם שווה, ישנו הבדל מהותי ביניהם.

חמץ

התורה מגדירה חמץ כאחד מחמשת מיני דגן – חיטה, שעורה, שבולת שועל, שיפון וכוסמין – שבאו במגע עם מים והחמיצו. חמשת מיני דגן אלו הם המינים העיקריים מהם עושים לחם, שהוא מאכלו החשוב של האדם, ועליו תיקנו חכמים ברכה מיוחדת – "המוציא לחם מן הארץ". כדי שהלחם יהיה טעים וקל לעיכול, נהוג להחמיץ את הבצק ולגרום לתפיחתו.

ההחמצה הרווחת היא השהיית הבצק העשוי מחמשת מיני דגן ומים ללא תנועה, עד שהוא תופח ומחמיץ. תהליך זה של תפיחה וחמיצות הוא מה שהופך את הבצק לחמץ האסור בפסח. הסיבה לאיסור החמץ קשורה למהירות בה בני ישראל יצאו ממצרים, כפי שנאמר "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ". לכן, זכר ליציאה זו, אנו אוכלים מצות בפסח, שהן בצק שלא הספיק להחמיץ.

שאור

שאור הוא סוג שני של חמץ, אך תפקידו שונה. שאור נוצר על ידי השארת חמץ זמן רב, עד שהוא ממשיך לתסוס ולהחמיץ יתר על המידה, עד שטעמו הופך חמוץ מאוד ופעמים אף אינו ראוי עוד לאכילת אדם.

תפקידו העיקרי של השאור הוא לזרז ולהשביח את תהליך ההחמצה של סוגי בצק שונים לצורך הכנת לחמים ועוגות. באופן מסורתי, לפני פיתוח שמרים תעשייתיים, מחמצת שאור הייתה הדרך הנפוצה ביותר להתפחת בצק. (כיום השמרים היבשים עשויים מחומרים כימיים ובדרך כלל אינם חמץ)

מחמצת שאור היא תרבית ‘סימביוזית’ של שמרי בר וחיידקים מסוגים שונים הנוצרים בערבוב הקמח עם המים. לחמים העשויים משאור נקראים לחמי שאור (לחמי מחמצת) והם מאופיינים בטעם וריח חמצמצים.

יצר הרע דומה לשאור?

בנוסף לאיסור ההלכתי, לשאור יש גם משמעות סמלית. במסכת ברכות נאמר כי "שאור שבעיסה" הוא סמל ליצר הרע. המהרש"א בחידושי אגדות מדגיש כי הדרך הראויה לאדם היא דרך האמצע, איזון עדין בין קיצוניות אחת לשנייה. ועל האדם להימנע מקמצנות אך גם מפזרנות, מקפדנות אך גם מוותרנות, ולנהוג בכל מצב במידה ובשיקול דעת.

השפעת היצר הרע על מידותינו, דומהו לשאור שבעיסה. כשם שהשאור גורם לעיסה לתפוח ולגדול, כך היצר הרע פועל בנו ומטה אותנו אל עבר הקיצוניות.