מנהג נתינת חיטים לעניים לפסח
כתב הרמ"א בתחילת הלכות פסח: "ומנהג לקנות חיטים ולחלקן לעניים לצורך הפסח, וכל מי שדר בעיר י"ב חודש צריך ליתן".
רבינו הגר"א זצ"ל אמר חידוש נפלא בביאור הפסוק בפרשת בא: "שבעת ימים תאכל מצת וביום השביעי חג לד' מצות יאכל שבעת הימים". ויש לדקדק:
א. מדוע חזרה מצוַת אכילת מצה פעמיים?
ב. בתחילת הפסוק נאמר "תאכל" ובלשון סתמית "מצת", ואילו בהמשכו נאמר "יאכל" בלשון נסתר ו"מצות" עם וא"ו – מה פשר שינוי זה?
ביאר הגר"א זצ"ל, שהפסוק מרמז על המנהג לקנות חיטים ולחלקן לעניים לצורך פסח. הפסוק הראשון "שבעת ימים תאכל מצת" – הוא ציווי על אכילת מצה לכל יחיד בפני עצמו. ואילו המשך הפסוק "מצות יאכל שבעת הימים" – רומז לחובת הדאגה שהמצה תיאכל גם על ידי אחרים, כלומר – לדאוג שגם העניים יאכלו מצה כראוי.
ומעתה מובן היטב מדוע בתחילת הפסוק נכתב "מצת" בכתיב חסר, ואילו בהמשכו נכתב "מצות" מלא. כאשר מדובר על חובת אכילה פרטית, האדם רשאי למדוד ולצמצם שיעור אכילתו עד כזית וכביצה בלבד, ולכן נאמר "מצת" חסר. אולם כאשר מדובר על נתינה לעניים – אין להצטמצם, אלא יש לתת להם כדי שביעה ממש, כמ"ש "ואכלו בשעריך ושבעו".
חובת ההשתדלות לכל ימי החג
יש מהאחרונים שכתבו, שלשיטת הגר"א עולה כי יש לדאוג שיהיה לעני מצה לכל שבעת ימי החג, שהרי לדעתו יש מצוה קיומית באכילת מצה כל שבעה (עי' משנ"ב סימן תע"ה ס"ק מ"ה). ואף שאינה מצוה חיובית החוזרת בכל יום, מכל מקום מצוה איכא לאכול מצה כל שבעת הימים.
מדוע אין מגבית מיוחדת לשאר המועדים?
ראוי לברר: מדוע תיקנו מגבית מיוחדת לעניים בפסח, ולא בשאר הרגלים, שגם בהם ישנן הוצאות מרובות?
כתב ב'שער הציון' (סימן תר"ט אות י') לבאר, שבפסח יש צורך מיוחד לדאוג לעניים יותר משאר המועדים, כי חג הפסח הוא "זמן חירות", ובו כל אחד יושב עם בני ביתו ברוב שמחה. אין זה כבוד שמים שהעניים יישארו אז רעבים וצמאים, ולכן תקנו לתת להם קמח לכל ימות הפסח, כדי שיוכלו גם הם "לספר ביציאת מצרים בשמחה".
וכן ביאר בעל 'מטה יהודה', שבפסח נאסרה אכילת חמץ ואין אפשרות אלא במצה, שאינה מצויה בנקל. לפיכך, כדי שלא יישארו העניים רעבים ויבואו לידי תקלה, תיקנו לתת להם "קמחא דפסחא" לכל ימי החג.
מי שנעשה לו נס – מחויב בדאגה לרבים
הגדרה מעניינת אנו מוצאים בשו"ת 'בנין שלמה' למהר"ש כהן מווילנא (סימן נ"ה), המבאר את דברי הגמרא במסכת שקלים, שמציינת כי בחודש אדר יש לדאוג במיוחד לצרכי הרבים.
ביאור הדבר על פי הנאמר במסכת שבת (לג.), שכל אדם שנעשה לו נס – עליו לתקן ולפקח על דרכי הרבים. לכך מצינו ביעקב אבינו ע"ה, שכיוון שנעשה לו נס והתרפא מצליעתו, תיקן את פני העיר, כמאמר הכתוב "ויחן את פני העיר".
ומעתה מבואר היטב: כיון שבחודש אדר נעשה לישראל נס גדול ונגאלו בימי מרדכי ואסתר, תקנו חז"ל שחובת בית הדין להשגיח על צרכי הציבור בחודש זה.
ועל פי זה, הוא הדין בחודש ניסן, שבו נגאלו אבותינו ממצרים מעבדות לחירות, ולכן ראוי להתבונן ולדאוג לכל צרכי העניים במשך כל ימות החג. וזהו יסוד המנהג לתת להם "צרכי הפסח" בהרחבה ובשמחה.