רבי שמואל וינברג בעל "הדברי שמואל", האדמו"ר השני בשושלת אדמו"רי חסידות סלונים, נולד בשנת תר"י (1850) ונפטר בי"ט בשבט תרע"ו (24 בינואר 1916). הוא מכונה על שם ספרו "דברי שמואל". החל לכהן כאדמו"ר מסוף שנת תרמ"ג ועד לפטירתו.
רבי שמואל רכש את עיקר תורתו ומשנתו מסבו, רבי אברהם וינברג, מייסד חסידות סלונים. הוא הרבה לנסוע לאדמו"רי דורו, ביניהם רבי חיים הלברשטאם ורבי דוד משה מטשורטקוב.
רבי שמואל ניהל פעילות ציבורית ענפה. יחד עם החפץ חיים, ניהל קרן כספים שתמכה בהקמת תלמודי תורה ומקוואות. הוא השתתף בהקמת הארגונים "כנסת ישראל" ו"מחזיקי הדת", ואף היה שותף להקמת אגודת ישראל. רבי שמואל עמד בקשר עם רבי חיים מבריסק, החפץ חיים ורבים אחרים. בנוסף, שימש כשליחו של בן אחיו, רבי אברהם וינברג (השלישי), בקשריו עם אדמו"רי ורבני דורו.
רבי שמואל עמד בקשר הדוק עם היישוב החסידי בארץ ישראל ותמך בו. בצעירותו ביקר בארץ ישראל פעמיים. הוא עמד בנשיאות כולל רייסין, שתמך במאות משפחות שגרו בטבריה, צפת וירושלים, ואף התרים עבורו. בשנת תר"ס פעל להקמת ישיבת אור תורה על ידי הרב משה קליערס.
רבי שמואל נפטר בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בי"ט בשבט תרע"ו, בעת שהותו בוורשה לצורך טיפול רפואי. הוא נקבר בבית הקברות היהודי בוורשה.
עובדות והנהגות
1.
כ"ק אדמו"ר הדברי שמואל מסלונים זי"ע [חתן הרה"ק רבי אברהם בן הרה"ק רבי שלמה לייב מלענטשנא זי"ע] שאמר פעם אחת לבן-אחיו כ"ק אדמו"ר הברכת אברהם מסלונים זי"ע, כי יש ספרים קדושים שהיה רוצה מאד ללמוד מתוכם לפני כניסתו לעריכת שלחנו, שכן הוא מרגיש שיפיק מהם טובה גדולה לנפשו, אלא שבידעו כי אין זה לטובת צבור החסידים, מאחר שבגלל זה שוב לא יהיה בכחו להנמיך את אמריו ודבריו בתוה"ק שיתאימו לתפיסת כל אחד ואחד, לכן הריהו מוותר על כך ואינו מעיין אז כלל באותם ספרים.
וכ"ק אדמו"ר הנתיבות שלום מסלונים זי"ע הוסיף עלה כהאי לישנא: "כל המבין את עומק הדבר יעמוד על כך, שזהו ענין של מסירות נפש בדרגא העליונה ביותר מצד רועה נאמן, הרואה את כל מציאותו כאילו נוצר אך למען הזולת, והוא מפקיר בגינו ולטובתו גם את הרוחניות שלו".
2.
מסופר על בעל ה"דברי שמואל" מסלונים שהיתה לו קופסת טבק שהיתה מאוד חשובה לו ותמיד היתה עמו. בודאי היו כלולים בענין טעמים רוחניים נשגבים. פעם נעלמה הקופסה, חפשו אותה רבות ולא מצאו, עד שנלאו מלבקשה, וה"דברי שמואל" הצטער מאד על האבידה.
לימים נסע אחד מחסידיו לארץ ישראל. בבקרו בארץ הוא נזכר שלפני תקופה נכנס לבית הרבי אחד מתושבי ארץ ישראל ששהה בחו"ל. הוא נכנס כדי להתברך למרות שלא נמנה על קהל חסידי הרבי. החסיד שהכיר את כתובתו, עלה לביתו ושם הוא נדהם כשגילה את קופסת הטבק שנעלמה. הלה שהתבייש מאד כשגילו את מעשיו, נאות לתת לחסיד את הקופסה כדי שיחזירנה לרבי.
אולם כשנסע לסלונים וסיפר לרבי כיצד הזדמנה הקופסה לידו, לתדהמתו לא רצה הרבי לקחתה ואמר: "הלא כשיראו את הקופסה אצלי, יזכרו שיהודי מארץ ישראל נכשל ולקחה, והדבר יגרום שיחשבו רעה על מישהו שקשור לארץ ישראל".