רבי יחיאל דנציגר מאלכסנדר, הידוע בכינויו "האדמו"ר הזקן", נולד בשנת תקפ"ח (1828) ונפטר בי"ד בשבט תרנ"ד (21 בינואר 1894). הוא היה האדמו"ר הראשון בשושלת אלכסנדר.
רבי יחיאל נולד לרבי שרגא פייבל מגריצא, שהנהיג את חסידי וורקא לאחר פטירת רבי ישראל יצחק מוורקא. בגיל 13 התארס עם רויזא מינדל, בתו של רבי דוד יוזפובסקי מפשיסחא, מחסידי רבי שלמה לייב מלנטשנה. מסיבת האירוסין נערכה בבית רבי יצחק, והוא אף הוביל את החופה. לאחר נישואיו, נשאר רבי יחיאל שנה בוורקא, ולאחר מכן עבר לגור עם חמיו בפשיסחה בהוראת רבו. בהיותו בן שבע עשרה, מונה לכהן כרב בעיר טורצ'ין.
לאחר פטירת הרבי הזקן מוורקא באחרון של פסח תר"ח, מונה אביו, רבי שרגא פייביל, לאדמו"ר, אך הוא נפטר כעבור חצי שנה. לאחר מכן, רבי מנחם מנדל מוורקא התמנה לאדמו"ר. לאחר פטירתו, קיבל רבי יחיאל, יחד עם חסידי וורקא, את מרותו של רבי דוב בעריש מביאלה, ונסע אליו רבות עד לפטירתו בשנת תרל"ו (1876). רבי יחיאל כיהן ברבנות בטורצ'ין, בגריצא ופילץ.
לאחר פטירת רבי בעריש מביאלה, ביקשו החסידים למנות את רבי יחיאל לאדמו"ר, אך הוא סירב בתחילה. לאחר שראה שהחסידים ממשיכים להגיע אליו למרות התנגדותו, שאל את רבי ישראל יהושע טרונק מקוטנא ורבי חיים אלעזר וקס, שכתבו לו שאם הוא ראוי להורות דרך ה' לעם השם ואינו מקבל זאת על עצמו, הרי זה "עון פלילי". מכתב זה שכנע אותו לקבל את האדמו"רות. לאחר זמן מה, עבר רבי יחיאל מפילץ לאלכסנדר לודז', שם כיהן גם ברבנות והחל לנהל את חצרו.
רבי יחיאל נודע בקדושתו ובענוותנותו הגדולה. הוא כתב במכתב לאחים רבי אלעזר מנדל ורבי יצחק דוד בידרמן מללוב שהוא קורא על עצמו "אוי לו למי שהעולם מטעין בו" ושהוא צועק לחסידיו שיעזבוהו, ומבקש מהאחים שיתפללו עליו שיחזור בתשובה.
כדרך חסידות וורקא, רבי יחיאל בלט ופעל בנושא אהבת ישראל ושמחה. הוא אמר לחסידיו: "אל תלמדו ממני דבר כי אני הגרוע בכולם, רק זאת תלמדו, שאף שאני כל כך גרוע, אני תמיד שמח"
הוא כיהן כאדמו"ר כ-18 שנה עד לפטירתו בי"ד שבט שנת תרנ"ד, ונקבר באלכסנדר.
זכותו תגן עלינו אמן.