מכה שכתובה בתורה | על הסימן הפלאי על חזה ‘הארבה’ ומי נוהג לאכול ממנו

הארבה בארץ הקודש

בספרו "הבריאה והמבול", עמד א. קורמן על הדמיון בין ארץ ישראל לטבור, כמרכז נחיתה להמוני חרקים ושאר מעופפים. ארץ ישראל ידועה כארץ של ניגודים טבעיים, בה נפגשים אקלימים שונים, ויש בה גבולות התפשטות ייחודיים לצמחים ובעלי חיים. כמו כן, הארץ מצויה במגוון חרקים, וחלקם נמצאים כאן בגבול תפוצתם המזרחי או המערבי.

לפי המדרש רבה (איכה רבה, פתיחתא ל"ד), בעבר היו מצויים בארץ שמונה מאות מיני חגבים כשרים, אולי הכוונה גם לחרגולים. כיום יש כ-100 מיני חגבים בארץ ישראל, בעוד שבעולם קיימים כ-20,000 מיני חגבים. הארבה, כמופע המוני, אינו מצוי בארץ ישראל באופן טבעי אלא מגיע בעיקר ממדבר סודן. זאת משום שמכת הארבה נחשבת לעונש מבחוץ – תופעה של ריבוי עצום, שבה 50 מיליון חגבים יכולים להביא אסון על האזור שנפגע.

חגבים גלאט כשר

הארבה הוא מכה קשה מאוד, אך הוא גם משמש למאכל, הארבה נחשב למזון מאוד בריא, שכן הוא מכיל יותר חלבון מכל בשר אחר, ובנוסף הוא דל בשומנים, דבר שנחשב לטוב ללב. אמנם, בארצנו הארבה ראוי למאכל בעיקר עבור תימנים ויהודי צפון אפריקה, שמסורת אכילתו קיימת אצלם. לעומת זאת, שאר העדות נהגו שלא לאכול ממנו.

כשהיו מכת ארבה בארץ ישראל לפני כמאה שנה, תושבי תימן היו אוכלים מהם, אך רבני ארץ ישראל חששו ודרשו תשובות מחכמי תימן בנושא. התשובות היו שהחגבים שנהגו לאכול אותם בתימן נקראים בערבית "ג'ארד", ויש להם את כל סימני הטהרה. בנוסף, יש להם סימן בצורת האות כ' על חזהם, שמסמל את כשרותם בעיניהם, שכן כ' היא התחלת המילה "כשר". ויש שכתבו שכ' ו-ח' מתחלפות והאות ח' מרמזת על המילה "חגב" או "חיילי ה'.

בספר הליכות תימן כתב הרב קאפח על מנהגי יהודי תימן בליקוט הארבה, ואכילתו:

בספר הליכות תימן כתב הרב קאפח על מנהגי יהודי תימן בליקוט הארבה, ואכילתו:

"יש בידם מסורת שמינים מסויימים כשרים, ויש מינים שיש להם כל סימני כשרות ומסורת בידם שהם מין טמא. בדרך כלל מינים הטמאים אינם באים במחנות אלא מתרבים בימות הגשמים בין דשאים ועשבים. אבל מינים טהורים באים מחנות.

הרב קאפח זצ"ל גם מנה מנה את שמותיהם של המינים האסורים: בערבית: "עוישם", "ג'זאלה" "חנאגר" "וסאדת חנש" והם מוכרים להם בטביעת עין.

יאכלו ענווים וישבעו

מקורות | הבריאה והמבול – ס’ החגבים והארבה