במקורות חז"ל עוסקים חכמינו רבות בשינת הסוס, תוך התייחסות למאפייניה הייחודיים. התלמוד בבלי במסכת סוכה (כו ע"ב) מביא את דברי רב, האוסר על אדם לישון ביום יותר משינת הסוס: "אמר רב: אסור לאדם לישון ביום יותר משינת הסוס. וכמה שינת הסוס? שיתין נשמי".
אביי מוסיף נדבך מעניין: "שנתיה דמר כדרב, ודרב כדרבי, ודרבי כדדוד, ודוד כדסוסיא, ודסוסיא שיתין נשמי". כלומר, שנתו של רב היתה קצרה כשינת רבי, ושנתו של רבי היתה קצרה כשינת דוד המלך, ושנתו של דוד היתה קצרה כשינת הסוס, שהיא 60 נשימות.
המקורות מציגים את שינת הסוס כשינה קלה, קצרה ורדודה, כפי שמתואר במסכת ברכות (ג ע"ב): על דוד המלך שהיה מתנמנם כסוס - עוסק בתורה כשהוא מתנמנם. כסוס הזה שאינו נרדם לעולם אלא מתנמנם ונעור תמיד". הביטוי "שנת הסוס" משמש בהלכה כמדד ל"שנת עראי", שינה שאינה נחשבת לשינה מלאה מבחינה הלכתית. דוגמות לכך הן הימנעות משינה ארוכה ביום, חיוב נטילת ידיים לאחר שינה, וחיוב חוזר בברכות הנהנין.
קיימת מחלוקת בפוסקים באשר למשמעות "שיתין נשמין". יש הסוברים שמדובר ב-60 נשימות של אדם, ובמקרה זה משך השינה הוא כ-3 דקות. אחרים טוענים שמדובר ב-60 נשימות של סוס, ובמקרה זה משך השינה עשוי להיות יותר מחצי שעה.
שנת הסוס – מבט מדעי
בהתבוננות מדעית בשינת הסוס אנו מוצאים שהסוסים אכן מצליחים לישון שינה קלה, המכונה "נמנום", תוך כדי עמידה. יכולת ייחודית זו נובעת מ"מנגנון הישארות" ברגליהם, המאפשר להם "לנעול" את ברכיהם ולהרפות את שריריהם מבלי להתמוטט. שינה זו בעמידה מספקת להם הגנה מפני טורפים, כיוון שהם יכולים להימלט במהירות.
לשינה עמוקה יותר, הכוללת חלומות, הסוסים חייבים לשכב. הם עושים זאת רק כאשר הם חשים בטוחים בסביבתם בניגוד לאדם, הזקוק לשעות שינה רצופות, הסוסים מסתפקים בפרקי זמן קצרים ורבים של מנוחה, שנמשכים מדקות ספורות עד שעתיים.
סייחים צעירים, במיוחד אלה שעדיין יונקים, ישנים הרבה לאורך היום. הם נוטים לישון בכל מקום ובכל זמן, ללא העדפה למיקום או זמן ספציפי. שינתם של סייחים עמוקה מאוד, וקשה מאוד להעיר אותם. ככל שהסוסים מתבגרים, הם ישנים פחות ויש להם יותר אנרגיה.
תופעה מעניינת בעולם הסוסים היא "הסוס התורן". כאשר עדר סוסים ישן, סוס אחד נשאר עירני כדי לשמור על העדר מפני סכנות פוטנציאליות. הסוס התורן משמש כ"נהג תורן" של העדר, ודואג לביטחון כולם בזמן השינה.