המושג "תינוק שנשבה", שמקורו בדיון תלמודי על תינוק שנחטף וגדל בסביבה לא יהודית, התפתח לכלל הלכתי רחב המאפשר לפטור עבריינים מעונש. במקורו, המושג שימש כדי לדון במעמדו ההלכתי של תינוק שגדל מבלי לדעת על מצוות היהדות. האם יש לראותו כ"שוגג", כלומר מי שטעה בשוגג, או כ"אנוס" - מי שנכפה לפעול בניגוד להלכה?
הרמב"ן הרחיב את השימוש במושג זה, וטען כי ניתן להחיל אותו גם על מומרים "בְּשׁוֹגֵג". לדוגמה, יהודי שהצטרף לקהילה לא יהודית מבלי להבין את משמעות מעשיו, ייחשב כ"תינוק שנשבה" ויפטר מעונש, משום שלא ידע את ההלכה.
ה"חזון איש" הדגיש כי יהודי שגדל בסביבה לא יהודית עדיין נחשב יהודי כשר, ופעולותיו, כמו שחיטה, יהיו כשרות. זאת, מתוך הנחה שאם היו מלמדים אותו את ההלכה, הוא היה חוזר בתשובה.הרמב"ם הרחיב עוד יותר את השימוש ב"תינוק שנשבה", וקבע כי גם צאצאי ה"קראים", שגדלו על ברכי אבותיהם ואינם מכירים את התורה שבעל פה, ייחשבו כ"תינוקות שנשבו". לדבריו, יש לנהוג בהם בסלחנות, לקרבם ליהדות וללמדם את ההלכה.
מחללי שבת בזמננו: מחלוקת בין הפוסקים
המושג "תינוק שנשבה" עורר מחלוקת עזה בקרב פוסקי ההלכה, בייחוד בנוגע למעמדם של "מחללי שבת של זמננו" - יהודים שאינם שומרים שבת בעקבות השפעות חיצוניות.
הדעות נחלקו האם יש לראותם כ"תינוקות שנשבו", לנוכח תהפוכות הגורל והשפעת התרבות החילונית.
מצד אחד, היו שטענו כי יש לנהוג בהם באהבה ולקרבם ליהדות, כפי שכתב הרמב"ם על ה"קראים". ה"ערוך לנר" טען כי רבים ממחללי השבת בזמנו מתפללים ומקיימים מצוות אחרות, ולכן יש להקל בהם ולא להחשיבם כגויים. גם המהרש"ם והמהרש"ג הביעו דעות דומות, וטענו כי יש להתחשב בנסיבות החיים הקשות של מחללי השבת, וכי אין לראותם ככופרים.
אך מצד שני, היו שטענו כי אין להקל ראש בחילול שבת, וכי גם יהודים שחונכו בסביבה חילונית אינם פטורים מקיום המצוות. הרדב"ז, לדוגמה, חלק בחריפות על דברי הרמב"ם, וטען כי מחללי השבת "בזמנינו זה" מודעים לאיסור אך בוחרים במודע לחללו, ולכן אין לראותם כ"תינוקות שנשבו.