תנו רבנן שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן וכו', גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי וכו'. אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף (כח ע"א. וכ"ה במס' בבא בתרא קלד ע"א).
הריטב"א מביא בזה דבר פלא בזה"ל: "ושאלו בירושלמי (?): [אם] התלמיד כך, הרב מהו? והשיבו, שהתלמיד תוך ד' אמות (-כל עוף שפורח עליו מיד נשרף), ברם הרב אפילו חוץ לד' אמות". ולפ"ז משמע שהיה זה אש ממש, ואכן כן כתוב ב'תורת חיים', וז"ל (ב"ב שם): "כל עוף שפורח עליו נשרף, לאו גוזמא הוא אלא דוקא, שהרי אפילו רבי אליעזר ורבי יהושע, תלמידי ריב"ז, כשעסקו בתורה על סעודת אבויה אבי אלישע אחר, ירדה אש מן השמים וליהטה הבית, עד שאמר להם אבויה: רבותי, לשרוף ביתי באתם, כדאיתא בירושלמי דחגיגה (פ"ב ה"א)".
הוסיף על כך השפת אמת מגור, אם כך היו התלמידים, מה היתה גדולתו של רבם הלל הזקן? אלא אצל הרבי עוף שפרח מעליו לא נשרף, שהלל בענותנותו הסתיר את האש בקרבו פנימה, וכלפי חוץ לא ראו כלל.
ה'עיון יעקב' ווכן ה'מהרש"א' (ב"ב שם) ציינו לספר 'שבט מיהודה' (סי' מא), אותו חיבר רבי שלמה אבן וירגא, ממגורשי ספרד בשנת רנ"ב, על צרות ישראל שבאותו זמן, ומופיעים בו ויכוחים שונים שהתקיימו בין כומרי הנוצרים לבין חכמי ישראל, ואחת טענותיהם היתה שבתלמוד ישנם דברים היוצאים מן השכל והטבע, והביאו לדוגמא גמרא זו, בטענה שאין האש שורפת כי אם בהיותה קרובה אל הדבר הנשרף, והיאך יתכן שנשרפו העופות מרחוק, וגם עצם האש הוא דבר שלא מדרכי הטבע, כי במה היה אחוז האש, ועל כך השיבו החכמים: "מה שאמרו 'כל עוף פורח' רמוז שכל דעת משובש הפורח בשכל, היה 'נשרף', כשהיה החכם ההוא עוסק בתורה, רצה לומר, שהיה משיג האמת ודוחה השקר".