מקורותיו הקדומים של מנהג הדלקת הנרות ביום הכיפורים

מצוות השבת ניכרת ומוכרת בזכות מצוות ‘נרות השבת’, הנרות הדולקים הן פניה של השבת היהודית ואחת ממצוות השבת העיקריות וכך נאמר במשנה, שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה: וגו’ הדליקו את הנר. ובגמרא הסמיכו לכך את הכתוב בפסוק (איוב ה): וידעת כי שלום אהלך וכו" (עיין שבת ל"ד, א'). מכאן שאור הנר מאיר את ביתו של האדם השלום והשלווה שורים בו.

נר לכל אחד ואחד - נר החיים

במרוצת הדורות התקבל אצל יהודי ארצות מערב אירופה המנהג, שכל אחד ואחד הביא אתו נר לבית הכנסת בערב יום הכיפורים עם חשכה. הסיבה לכך מוזכרת בכל-בו שכתב: לפי שצריכים לקירות בספר כל היום וכל הלילה, תמיד לא יחשו בדברי תפילות ותחנונים שאינם שגורים וידועים שלא מן הכתב, וזולת זה לא יראו לקרות בלילה"

המנהג גם התפשט מטעם מרתק נוסף - והוא שהקהל הרחב ראה בהבאת הנרות לבית הכנסת אמצעי סמלי לבדוק את מזלם בשנה הבאה.

אמונה זו יש לה על מה שתסתמך – ואלו דברי הגמרא בכריתות (ה', ב') אמר רב אמי: האי מאן דבעי לידע אי משכא שתא אי לא [מי שרוצה לדעת אם תימשך שנתו או לא], אם יחיה באותה שנה, מייתי שרגא בהלין עשרה יומין דבין ריש שתא ליומא דכיפורי [יביא נר באותם עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים], וניתלי בביתא דלא נשיב זיקא [ויתלה אותו בבית שלא נושבת בו רוח], אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה [אם נמשך אורו ידע שהוא מוציא, משלים את שנתו]. (לפי ביאור שטיינזלץ)

עם הזמן החלו להרבות בנרות לבית הכנסת. כמנין הזכרים במשפחה. וכך אנו קוראים בספר מנהגים" למהר"ם ב"ר ברוך מרוטנבורג:

ונהגו לעשות נרות של שעווה כמנין בניהם הזכרים ולהניחם בבית הכנסת ולהדליקם, וכו' כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר.

מרן הרמ"א מעיר: וכן המנהג פשוט, שכל אחד עושה לו נר, אף לזכרים הקטנים עושים נר לכל אחד" (דרכי משה לטור או"ח תר"י). הואיל והנר שימש לסימן, הקפידו מאד שלא יכבה, ובכדי למנוע דאבון לב מאלה אשר גרם כבה מחמת הרוח או החום הגדול, הונהג שכל אחד יתן הנר אל השמש, שהוא יעמידו במקום שירצה והאיש לא ידע כלל מקום גרו" (קיצור שו"ע קל"א, ד').

ריבוי הנרות גרם וגורם לא פעם לכך, שרובם לא דלקו כראוי והיה צורך למנות לא יהודי, שישגיח על הנרות ויתקן אותם בשעת הצורך. מסיבה זו כתב החיי אדם שנתקבל המנהג, לעשות רק נר אחד לכל בני המשפחה החיים ולהדליק את הנר הזה בביון, כפי שיוצא מדברי אחד הפוסקים האחרונים: ונוהגים במדינותינו שכל בעל בית עושה נר של שעווה לביתו"

וכן כותב הרמ"א (שו"ע או"ח, ת"רי, ד'): מי שכבה נרו ביום כיפור יחזור וידליקנו במוצאי יו"כ ואל יכבנו עוד אלא יניחנו לדלוק עד גמירא.

נרות המתים - נר נשמה

לגבי מנהג נר הנשמה לעילוי הנפטרים הרי שמקורו קדום מאד, - בתורה נאמר: כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'" (דברים כ"א-ח') על דברי פסוק זה איתא בתורת כהנים ובמדרש תנחומא האזינו: כפר לעמך ישראל ( שם כא ח), אלו החיים. אשר פדית (שם), אלו המתים, מכאן שהחיים פודין את המתים. לכך אנו נוהגין להזכיר את המתים ביום הכיפורים ולפסוק עליהם צדקה.

וכתב בדרכי משה (או"ח תר"י) בקשר עם מנהג זה, שכל אחד מדליק נר אחד לכפר על אביו ואמו: שמתו" המנהג הזה התקיים עד ימינו אנו, ובערוך השולחן כתב: וזהו תיקון הנשמה, דנשמה מקרי נר, כדכתיב: נר ה' נשמת אדם (משלי כ'), וגם המתים צריכים כפרה כדאיתא בספרי". את הנר הזה היו נוהגים להביא לבית הכנסת בניגוד לגר החיים שהדליקוהו בבית.

המנהג שהנרות נעשו ע"י נשים צדקניות

הנרות ליום הכיפורים נעשו בעיקר על־ידי הנשים, ובקשר לכך נתהווה בפולין מנהג חדש, שנקרא הנחת הפתילות" (ביידיש: קנויטלעך לעגין). הנשים יצאו לבית הקברות ומדדו בחוטים את קברות אבותיהן וקרוביהן. אחר־כך קיפלו והכפילו את חוטי המדידה והכינו מהם פתילות בשביל נרות השעוה לזכר הנשמות.

במקרה שאי אפשר היה להן לעלות לקבר אבות", היו מסתפקות בהזכרת שמות הנפטרים, בהקדישן לכל אחד מהם חוט מיוחד בפתילת הנר. חוטים מיוחדים היו גם על שמותיהם של האבות והאימהות הקדושים: אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה. בשעת הנחת הפתילות" קראו תחינות" מיוחדות והתפללו בקולות בכי קורע לב, שהנרות שלהן יאירו את עיני ילדיהן וילדי כל בית ישראל בתורה ובמצוות ובמעשים טובים.

ומנהגינו בארץ, בישוב החדש בארצנו להדליק נרות יום-הכיפורים כמו בערב שבת ולברך עליהם מלבד זה מדליק כל אחד בביתו נר נשמה הדולק כל היממה.

מקורות: הדלקת נרות ביום הכיפורים מחבר: ד"ר נ. וואהרמאן מחניים, גיליון ל"ג, 1958