תקופה מסוימת בחיי גרתי בעיר וינה שבאוסטריה. בהגיע חודש אלול ניגש אלי יהודי ומציע לי לקנות ממנו שופר. אמרתי לו, "איני יודע לתקוע, לשם מה לי לקנות שופר?" אמר לי המוכר, "אם יהיה לך שופר כשר בבית, תדע לתקוע". המשכתי לומר, "יש מספיק בעלי תוקע בעיר", אבל המוכר לא הניח לי. הוא אמר שזה טוב מאד לדעת לתקוע בשופר, ובכלל, טוב שיהיה בבית... הוא עשה עבודה טובה ובסופו של דבר, כאשר הואנפרד ממני, היה לי שופר ביד. אמרתי לעצמי, אם כבר יש לי שופר, אתקע בו. אמנם אין זו מלאכתי, אבל הרי חכם אני, ותקיעת שופר, חכמה היא ולא מלאכה.
ניסיתי את כוחי והצלחתי. במשך כל חודש אלול תקעתי בשופר, וכך התאמנתי היטב בתקיעות. בהגיע ראש השנה יצאתי לבית הכנסת עם השופר. אמנם יש בעל תוקע אחר בבית הכנסת, אבל אם כבר יש שופר אז אולי, מי יודע... יכול להיות שהוא יגיע לשימוש.
סיימנו את התפילה בשעה שלוש בצהרים, והנה ניגש אלי רב בית הכנסת, הרה"ג משה אליעזר וייס שליט"א, והוא אומר לי כי בבנין הקהילה, בקומה חמישית מתגורר עתה יהודי מירושלים. הוא שבר את הכתף, ולכן לא השתתף בתפילות.
אולי אני יכול לתקוע עבורו בשופר? "כן!" אמרתי בשמחה, ועליתי לביתו של היהודי הירושלמי. אמרתי לו שבהיותי בארץ ישראל, אני רגיל לסיים את תפילת ראש השנה סמוך לשקיעה, ועתה שהתפילה הסתיימה כה מוקדם, בשעה שלוש בצהרים, יש לי זמן בשופי. הוא יכול לומר בנחת שבעה פעמים למנצח, גם את הפסוקים יקר"ע שט"ן' אפשר לקרוא בנעימה המקובלת והמעוררת. ככה הוא זכה
לקיים את מצות 'תקיעת שופר' עם ההכנה וה'מצב'. אחרי כחצי שעה אני יורד למטה. בנין הקהילה הוא בנין מאובטח מפני חשש מהתנכלות הגויים. ישנו קוד שרק על ידו אפשר לפתוח את השער הראשי, אני פונה אל השער, ומשם מתכוון להמשיך לביתי.
והנה, ברגע שאני פותח את השער, נכנס אדם ללא כיפה אל מתחם המבנה.
שאלתי אותו, "אתה איש בטחון?"
"לא", הוא ענה, "אני מארץ ישראל".
"גם אני מארץ ישראל!" אמרתי לו בחזרה.
"אז אולי אתה יודע איפה אוכל לשמוע תקיעת שופר?"
התרגשתי מהשאלה. יהודי רוצה לשמוע שופר בשעה ארבע אחר הצהריים בראש
השנה, והנה הוא מוצא אותי במהירות כזאת! אני חושב שאפילו בגאולה הוא לא מוצא בעל תוקע כל כך מהר. אמרתי לו שיש לי פה שופר, וכדאי שניכנס לבית כנסת לתקיעות כמו שצריך. אני עוד הייתי עטור בטלית, וכיוון שלא היתה לו כיפה, נתתי לו את הכיפה שלי. העדפתי שהוא יגיד את הברכה על המצוה, ולכן גם מסרתי לו את הגארטל שלי כדי שיחגור עצמו. הוא לא ידע מה אומרים, ולכן אמרתי איתו את הברכה מילה במילה. "ברוך" -"ברוך"; "אתה" - "אתה".
כאשר הגענו למילים "אשר קדשנו" הוא פרץ בבכי נורא. הוא בכה ובכה וגם אני בכיתי יחד עימו. חשבתי לעצמי איך הקב"ה סובב את העניינים ושלח לי יהודי שימכור לי שופר. העלה אותי לקומה חמישית ונתן בליבי להאריך בהכנות לתקיעת שופר כדי שאפגוש את היהודי הזה בדיוק ברגע הנכון. בכינו ובכינו עד שבקושי הצלחנו להמשיך את הברכה. ברוך השם זכיתי לזכות את היהודי במצוה מדאורייתא ולתקוע באזניו שלושים תקיעות. הוא ביקש שאשאיר לו את הכיפה כי הוא רוצה גם להתפלל.
מה יצא ממנו אחר כך? איני יודע. אני בטוח שהניצוץ היהודי התעורר אצלו והתלהט. איך שלא יהיה, מדהים לגלות שלקב"ה היה שווה לסובב את כל העולם
כדי שיהודי ישמע שופר.
*פורסם בעלון הש"פ