לפני חמש עשרה שנה השתתפתי בשמחה גדולה במשפחתנו. אחיין שלי, ילד של תפילות שנולד אחרי שנים רבות של ציפיה, הגיע לגיל שלוש, והוריו ערכו לו את מנהג החאלקה של תגלחת הראש כמנהג ישראל. לכבוד האירוע נסענו כל בני המשפחה המורחבת למירון בחול המועד סוכות.
כאשר שהיתי שם, במירון, הבחנתי במצלמה מונחת על גדר. זאת היתה מצלמה יקרה ולא היה עליה שום סימן. בימינו קל יותר לדעת למי מצלמה שייכת, כיוון שאפשר לדפדף בתמונות על המסך, אולם המצלמה ההיא היתה מהסוג הישן, ללא מסך, ולכן לא היתה לי שום אפשרות לאתר את בעליה. לקחתי אתי את המצלמה, וכשהגעתי לביתי שבמודיעין עילית נתתי את הפילם שהיו במצלמה לפיתוח. לא הכרתי את האנשים שבתמונות והנחתי אותן למשמרת יחד עם המצלמה. ביקשתי מהי שיעזור לי למצוא את האנשים. יותר מזה לא יכולתי לעשות.
לשבת בראשית הוזמנתי לביתו של חמי בירושלים, ובליל שבת הלכתי עם חבר לכותל המערבי. עמדנו ליד אחת הבימות הפזורות ברחבה, ולפתע ראיתי פנים מוכרות. מי זה האיש הזה? מהיכן הוא מוכר לי? התבוננתי לעומק, וקלטתי: זה האיש מהמצלמה! ניגשתי אליו
ושאלתי אותו: "איבדת מצלמה במירון?"
"כן", הוא אומר לי מיד. "מאיפה אתה מכיר אותי?"
"מהתמונות במצלמה שלך".
"אתה יודע?" הוא אומר בפליאה, "תראה איזו השגחה. אני גר בצפון, ובדיוק השבת הגעתי
לירושלים, לכותל המערבי, בדיוק באותו זמן שגם אתה הגעת לכאן".
"ואני גר במודיעין עילית ומגיע לכאן בדיוק כשאתה נמצא פה". התרגשנו מההשגחה שזימנה את שנינו כדי להחזיר למאבד את אבדתו.
*מתוך עלון הש"פ