הגאון רבי אפרים זלמן מרגליות זצ"ל נולד לאביו הגאון רבי מנחם מאנש זצ"ל בי"ט כסלו תקכ"א. מילדותו הגה בתורה בהתמדה רבה ובגיל רך נבחן כמחצית הש"ס בע"פ, בזוו"ר היה חתן רבי חיים סג"ל מבראד ובזוו"ש חתן אב"ד מאצוב בנו של הגאון המקובל רבי חיים צאנזער זצ"ל.
בצעירותו נבחר לכהן ברבנות אוהנוב אך כעבור זמן קצר עזב את הרבנות לתמידות, ועבר לדור בעיר בראד כאיש פרטי, אף כשהוצעה לו כס הרבנות בק"ק פרנקפורט דמיין לאחר פטירת מחותנו הגאון בעל "מחנה לוי" בנו של הגאון "הפלאה" זצוק"ל, ענה בשלילה מפני אי רצונו ליהנות מהציבור ולקבל עליו משרת רבנות.
נתקיים אצלו תורה וגדולה במקום אחד עד שאמרו עליו שמימות זקנו רבי שאול וואהל זצ"ל לא נמצא כזה, עשרו הרב בא לו מעיסוק בסחר אלמוגים בקנה מדה בינלאומי ולו בתי מסחר ראשיים בבראד ובווינא עם סניפים בערים נוספות.
ממון רב פיזר לצדקה וסייע רבות לעניי ארץ ישראל והכספים הועברו ע"י הבנק בבראד שהיה בבעלותו, ואף כיהן כאמרכל וגבאי כוללות החסידים שבא"י, ובא בכתובים עם גדולי הדור אודות צדקת א"י.
פתח ביהמ"ד בביתו שם הגה בתורה תמידין כסדרן וסדר יומו היה גדוש בשיעורים ובלימוד עם תלמידים, גדולי תלמידיו כיהנו ברבנות ברחבי עיירות גאליציא ועוד, החליף שו"ת עם גדולי רבני הדור המפורסמים, גם חיבר הרבה ספרים בכל מקצועות התורה כדלהלן, שלט בכל מכמני התורה הלכה אגדה תנ"ך קבלה דקדוק ואף במלאכת השיר, רכש אוצר של ספרים חשובים וכתבי יד נדירים שמקצתן הוציאם לאור והשתמש בהם רבות לאוקמי גירסא בספריו שהו"ל.
היה לו אף מנין בביתו לתפילות ועבר לפני התיבה בהשתפכות הנפש, בליל ראש השנה עמד בתפילת שמו"ע כארבע עשרה שעות, התחבב על כל בני עירו והיו באים להתברך מפיו בר"ה.
בד בבד עם היותו איש אמונם של גאוני הדור היה מקורב ומיודד מאוד עם הצדיקים גדולי תלמידי הרב המגיד ממעזריטש זי"ע, הסכמתו מתנוססת על ספרי חסידות רבים, ואף הספיד את הרה"ק בעל "מאור עינים" מטשערנאבל זי"ע ונדפס בשם "דמעת אפרים" (לבוב תר"ס), הרה"ק בעל "דברי חיים" מצאנז והרה"ק בעל "חדושי הרי"ם" זי"ע ביקרו אצלו, פיזר ממון רב להתחתן עם זרע הגה"ק בעל "הפלאה" זי"ע, והוא זה שהו"ל את ספרו "פנים יפות" על התורה ואף ערך הקדמה בשבח הספר ומחברו, היה בידידות גדולה עם הרה"ק בעל "אוהב ישראל" מאפטא זי"ע, וי"א שאף הסתופף בצלו, כן התידד עם הגה"ק בעל "דעת קדושים" מבוטשאטש זי"ע, נלב"ע בכ"ד אב תקפ"ח ומנוחתו כבוד בבראד. השאיר אחריו ג' בנות ובן יחיד רבי חיים יהודה ליבוש מרגליות זצ"ל ומהם השתרשה משפחה עניפה, ורבים נמנים על יוצ"ח.
1
הגה"ק רבי אפרים זלמן מרגליות אב"ד ברודי זצ"ל היה ילד נפלא, כאשר מספר בעצמו בספרו "מעלות היוחסין" בזה הלשון: בהיותי בעונת הפעוטות, שאל אדוני אבי מורי הרה"ג ז"ל ממני שאילתא, במה שכתב "ההכם צבי", סימן צ"ג, להסתפק באדם הנוצר על ידי ספר יצירה, אם מצטרף למנין עשרה, אם יש בידי איזה ראיה בענין זה. ואען ואומר, יש ויש, ממה דאמרינן במסכת ברכות מו: מעשה ברבי אליעזר ששחרר עבדו להצטרפו למנין. ופריך בגמרא, והא המשחרר עבדו עובר בעשה, ומשני, מצוה שאני. מצוה הבאה בעבירה הוא, מצוה דרבים שאני, ע"ש. והרי רבי אליעזר היה מקובל גדול, כידוע מעובדא דשה"ש, והיה לו לברוא אדם על ידי ספר יצירה ולצרפו שלא יצטרך לעבור בעשה, אלא שמע מינה דאין לצרפו למנין. וצהבו פני אאמו"ר ז"ל, ואמר, אם חכם בני כו' עכ"ל.
2.
הגאון המובהק רשכבה"ג מהרא"ז מרגליות זצלה"ה מסתופף בבית קדשו של אדמו"ר הגאון איש אלקים מאפטא זצלה"ה, שאל לאא"ז את הירושלמי, "רבי חייא נפק לקרייתא, חזי דמחללי מעצרתא" [רבי חייא יצא לאיזו עיירה, ראה אותם מזלזלים בקדושת חג השבועות], אמר: למחר אפרסם בפיתקא: "אל תקרי עצרת 'תהיה' לכם אלא 'תחיה' לכם" (כי לפי כללי הדרש, אותיות הה' והח' מתחלפות, היינו שע"י שיכבדו ולא יחללו את החג הקדוש הזה יזכו לחיים).
ושאל הרה"ק מאפטא את הגאון רבי מהרא"ז מרגליות, מדוע הוצרך לכתוב בפתקא, ולמה לא דרש את הדרש הזה ברבים, כדרכו תמיד, וכדרך כל התנאים והאמוראים בימים ההם, כי לא מצינו שהדרך היתה אז לפרסם ד"ת בפתקאות.
השיב לו הגאון הנ"ל, כי מובא בגמ' (מגילה כ"ד:) שר' חייא לא היה יכול לבטא את האות ח', (עיי"ש רש"י ד"ה לא) וא"כ כיון שכל עיקר דרש זה היה באל תקרי 'תהיה' אלא 'תחיה', החילוף מ"ה" ל"ח", ובאות זו היה לו גמגום, לכן אין כבוד לדרוש אותם ברבים, והוצרך לכתוב את הדרש בפיתקא. "והקדוש מאפטא נשקו על מצחו".