על הפסוק בקהלת "חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב" דורש המדרש רבה:
מעשה בר' חנינא בן דוסא שראה בני עירו מעלין נדרים ונדבות לירושלים אמר הכל מעלין לירושלים נדרים ונדבות ואני איני מעלה דבר מה עשה יצא למדברה של עירו וראה שם אבן אחת ושבבה וסיתתה ומירקה ... זימן לו הקדוש ברוך הוא חמשה מלאכים בדמות בני אדם אמר להם אתם מעלין לי אבן זו אמרו לו תן לנו חמשה סלעים, ואנו מעלין לך אבנך לירושלים. ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו נתן ידו ואצבעו עמהם ונמצאו עומדים בירושלים.
ודרשו המגידים שהגם שהכל סייעתא מן שמיא, על האדם לקיים בעצמו ''מצוות השתדלות'' ולא מספיק לעמוד בצד בחיבוק ידיים ולתת עצות.
מה בין כלב לחומר
מספרים שהגרי"ח זוננפלד זצ"ל ביקש מאחד הרבנים לעזור לו במאבקיו על קדושת ירושלים, ווביקש ממנו שוב ושוב להטות כתף לפעילותו. אותו רב התחמק בטענה חבוטה: די לי שאיני מפריע לך ולמה זה אטה כתף? ענה לו הרב זוננפלד בשנינות:
נאמר בתורה בשר בשדה טרפה לכלב תשליכון אותו, ומה קיבל הכלב שכר כה גדול ?
אלא שכר הנבלה היא על אותו זמן שלכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו.
לעומתו החמור זכה מכל הבהמות הטמאות במצות פדיון פטר חמור משום שביציאת מצרים הטעינו את ביזת מצרים על החמורים. הא לך - סיכם הרב זוננפלד שבשביל הטיית כתף מקבלים מצוה, ובשביל לשתוק מקבלים נבילה.