בימי בית המקדש השני שנים רבות קודם שנחרב ניטש מאבק ענקיים בין ירושלים לאנטיוכיה אותה תקופה רעיון ההלניזם שותף את העולם. היו שנשארו באמונתן והיו שעברו לצד האחר וקצצו בנטיעות מהם קיצוניים מהם בוגדים. והיו גם את כאלה שנחבטו מצד לצד ובחרו בדרך ללא מוצא. כמו מרים בת בילגה, או דוסתיאוס בן דרימילוס ועוד.
אך המוכר מכולם הוא ללא ספק "יוסף משיתא"
נכווים פעם אחת
המדרש מספר שבשעה שבקשו האויבים להיכנס להר הבית חיפשו יהודי שיכנס ראשונה (גם הרומיים פחדו) אמרו ליוסף משיתא: היכנס ראשון וטול בשכרך כל חפץ שתרצה. נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו לו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בחפץ זה. אלא הכנס שוב ומה שתוציא יהיה שלך. סירב יוסף להיכנס.
אמר לא די שהכעסתי אלוקי פעם אחת אכעיסנו פעם שניה?
ניסו לפתותו בכסף ולא נעתר, ניסרו את בשרו במשור והיה צועק - ווי לי שהכעסתי את בוראי.
מהפך של רגע
מרן הרב מפוניבז' זצ"ל תמה ושאל. מה קרה לאותו פוחז מרושע, מושחת וחסר לב, שההין לפתוח את שערי המקדש לאויב תמורת בצע? מה התחולל פתע בנפשו, שהיה מוכן למות ולא להכעיס את בוראו פעם נוספת?
ועל כן השיב הרב: 'יוסף שלנו' הספיק בינתיים לשהות דקה אחת בבית אלוקים. זה כוחה של דקה אחת בבית אלוקים. חרב הבית, שמם ההיכל ומאז אין לו לקדוש ברוך הוא. בעולמו. אלא ארבע אמות של הלכה דקה אחת בבית זה מחוללת גם בנפש המרוחקת ביותר גדולות ונצורות.