במאמר הראשון "גוזמא קתני" עסקנו בהגדרת המושג 'גוזמה ולשון הבאי' המקומות בהם השימוש בגוזמה אפילו מופיע במקרא וכ"ש במשניות ובגמרא. עוד הזכרנו את הצורך בלשון גוזמה והבאי ומה הם באים לשרת ועוד ועוד.
כעת, במאמר הזה נבדוק האם לשון הגוזמה מצאה את דרכה גם לעולם ההלכות והדינים של חז"ל? ואכן, מסתבר שכן.
ברור שמקרה כזה לא אנו נשפוט האם דיברו חכמנו הקדושים בלשון גוזמה או הבאי, אין לנו אלא היכן שחז"ל עצמם או הפרשנים שאחריהם הורו לנו שבאותם מקומות ספציפיים נעשה שימוש בלשון גוזמה.
גוזמה בהלכות יו"ט
בברייתא במסכת ביצה נאמר אחרים אומרים משום ר' אליעזר 'ביצה תאכל היא ואמה ואפרוח וקליפתו' ושואלת הגמרא 'וקליפתו'? הרי אין היא ראויה לאכילה כלל. אלא אפרוח וקליפתו 'גוזמא קתני' היא ואמה גוזמא.
כלומר באמת לא היה נדרש לכתוב וקליפתו או אמה, אלא בעל הברייתא רצה לחזק את דבריו והשתמש בלשון גוזמה.
המבוי הגבוה – והערת הרש"ש
מקום נוסף הוא בתחילת מסכת עירובין שם הדיון הוא אודות גובהו המרבי של המבוי.
מבוי - הוא מעין תזכורת הנצבת על פתח מבואה של חצרות המסמלת על מעבר מרשות לרשות בשבת, אך במקרה שאותו מבוי יהיה גבוה יתר על המידה הרי שאין העין שולטת בו, ובני המבוי יבואו חלילה להיכשל בטלטול והוצאה מרשות לרשות.
והתניא מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט ור' יהודה מכשיר עד ארבעים וחמשים אמה, ותני בר קפרא: עד מאה. וכתב ברש"ש שם ששיטת בר קפרא בכמה מקומות היא לומר עד מאה בדרך גוזמה ועוד הוסיף לחדש שבמקרה דנן גם ר' יהודה שחולק על בר קפרא ואומר עד ארבעים וחמישים גם הוא התכוון בלשון גוזמה(1)
זהירות - עם הארץ
אחת הגמרות המפרסמות אודות היחס לבורים ועמי ארצות היא במסכת פסחים שם נאמרו הדברים הבאים: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: עם הארץ מותר לקורעו כדג. אמר רבי שמואל בר יצחק: ומגבו.
כמובן שהפסוקים לא הביאו את הדברים להלכה או ראו לנכון לספק התייחסות כלשהי לקריעת עמי ארצות ונשיכתם. הדין היחיד שמוזכר אודות עם הארץ הוא האם מותר לקבל עדות ממנו שרבי יוסי נהג לקבל עדות מעם הארץ כי חשש לאיבה מצדם של עמי ארצות. (עיין חגיגה כב, ב)
ואכן לפי הר"ן בפסחים כותב שמסתבר שדברו בלשון גומא וזה לשונו:
זו לאו דווקא היא שאין דמו של עם הארץ מסור בידינו ואדרבה ההורגו נהרג אלא מתוך ששונאים תלמידי חכמים עמי הארץ מגזימים בהם תדע דאמרינן נמי עם הארץ מותר לקורעו כדג וכו' אלא גוזמא בעלמא היא עכ"ד.
העיר האירנית המוגזמת
במסכת קידושין אנו מוצאים אינספור אופציות ווריאציות של האיש העומד לקדש את האשה אחד מהם הוא הדין הבא של המקדש אשה ב'תמר'
"אמר שמואל: קידשה בתמרה, אפילו עומד כור תמרים בדינר מקודשת, כי חיישינן שמא שוה פרוטה במדי.
מדי היא ממלכה עתיקה שהייתה קיימת בצפון מזרחה של איראן המודרנית ומוזכרת לרוב כמשל למקום מרחוק מאוד. אומנם כאן לא נכתב מפורש ש'מדי' הוא לשון גומא, אך במקומות נוספים בש"ס מדי מוזכרת כמשל לגוזמא – במסכת בבא קמא אנו מוצאים "הגוזל את חברו שוה פרוטה...יוליכנו אפילו למדי" וכך גם בגמרא ביבמות מוזכר מאמר בסגנון 'הרוצה לשקר ירחיק עדותו' - 'אמרי אינשי': גמל במדי רוקד בתוך קב קטן.
אך גם על דברי הגמרא בקידושין אומר הפני יהושע – מכך שכתב חישינן שמא שוה פרוטה מדי אפילו שמחיר התמירים במקומו הוא של כור תמרים בדינר נקט כאן לשון גוזמא כי בכל שווה כסף אנו חוששים לספק קידושין.
101 אינו לשון גוזמא
כיום אחד מהמספרים השגורים בפי הבריות בלשון גוזמה הוא המספר מאה ואחד בדומה לאלף ואחד או מיליון ואחד וכן על זה הדרך. אחד מן המוקמות המפורסמים של חז"ל שנוקבים באותו סכום הוא במסכת חגיגה (ט, ב) אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד.
וכתב בספר שער המצוות שאין זה לשון גוזמא אלא דברים כפשוטם. כי השר הממונה על השכחה נקרא מ"ס שהוא בגימטריא ק' (100) והשונה פרקו מאה פעמים יש ביד שר זה לשכחו אבל משם ואילך, שלומד יותר ממאה פעמים אין בו יכולת לשכחו.
(1) וזה לשון הרש"ש שם אלא ששניהם אמרו בלשון גומזא...(ומביא לכך ראיה ממסכת שבת קכז) ארבע וחמש כדאמרי אינשי. (בדומה לשיטת ר' יהודה כאן שאמר ארבעים וחמשים)