הזכרת שם שמים בראש הדף - חובה הלכתית או מנהג טוב?

מאז ומעולם כאשר שני יהודים נפגשים גם כאשר משוחחים על דא ועל הא ובמילי דארעא, שם שמים תמיד מוזכר בשיחתם – אם ירצה ה', ברוך ה', בעזרת ה', חסדי ה', בס"ד וכן על זה הדרך. פרשתנו (בהעלותך) עוסקת בעניין מסעות בני ישראל במדבר - והפסוק קובע - על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו

עזרי מעם ה'

בשל"ה הקדוש (בשער האותיות) מובא שמפסוק זה יש רמז שצריכים לומר על כל דבר אם ירצה השם וזה לשונו:

יש רמז מוסר בכאן על כל פעולה או תנועה שהאדם עושה יאמר אם ירצה השם או בעזרת השם למשל בלכתו בדרך יאמר הנני נוסע בעזרת השם ובדעתו לחנות במקום פלוני ובעזרתו יתברך אם ירצה השם כשבא למקום החניה אז יחזור ויתן שבח ויאמר הנה בעזרת השי"ת באתי הנה ובדעתי ליסע לזמן פלוני בעזרתו יתברך אם ירצה השם נמצא שם שמים שגור בפיו בשעה שעולה מחשבתו ובשעת מעשה עצת ד' הי"א תקום ראשי תיבות אם ירצה השם עכ"ל

ובמדרש כתב: לעולם אל יאמר אדם לעשות דבר אלא בעזרת המקום שנאמר "רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום"

עוד מצאנו בספר אמרי-שמאי (פרשתן) המציין בעניין לספר בן סירא (אלפא ביתא כ') שכתב לעולם לא יאמר אדם שום דבר אלא בגוזר השם אי"ה ומביא שתי עובדות שלא עלו יפה משום שאליהו הנביא אמר להם שיאמרו אם יגזור השם ולא שמעו בקולו בדומה לזה כתב רבי יצחק קארו דוד של מרן הבית יוסף בספרו  תולדות יצחק פרשת ויקרא

לכן נהגו בהתחלת כל כתיבה לכתוב ב"ה, שנאמר [משלי ג ו] "בכל דרכיך דעהו"

מתי הכל התחיל?

לגבי מקורות מוקדמים לכתיבת ב"ה או בס"ד בראשי המכתבים והכתבים הרי שעסק בכך הרב קאפח זצ"ל שסקר את השימוש בדבר שעל פניו נראה כשריר ומקובל מקדמת דנא, וכך הוא כותב:

במאות השנים האחרונות התפתח נוהג, ראשית יצירתו כנראה במזרח אירופה ומשם התפשט גם לספרד ולרוב הארצות הקרויות ארצות המזרח, כוונתי לנוהג לנוסס בראש כל איגרת או מכתב המילים בע"ה - בעזרת השם, או בס"ד - בסיעתא דשמיא. לא בכל הארצות התפשט מנהג זה. בין הארצות שלא נהגו בו הייתה תימן... הרבה מכתבים, הרבה אגרות, הרבה שאלות ותשובות, נתגלו בגניזה מגאונים קדמונים, מרמב"ם ובני דורו, והנה ראה זה פלא, אף אחת מהן אינה פותחת לא בע"ה ולא בס"ד ולא ב"ה...

האם הדף טעון גניזה?

גאון עולם נוסף הרב יוסף רוזין (המפורסם בכינוי הרוגצ'ובר) הקפיד (לכאורה) לא לכתוב ב"ה בכתביו כי חשש לקדושת הדף וכך הוא כתה בשו"ת  צפנת פנעח (סי' קצ"ו) שאל השואל מדוע הרב (בעל הצפנת פענח) לא כותב במכתביו ב"ה והשיב לו :

כי באמת צריך להיזהר שלא  לכתוב ב"ה בראש המכתבים משום שהכותב ב"ה טעון גניזה – וכן הוא בירושלמי: שהכותב אות אחת מן השם אסור למוחקו.

אך על דבריו אלו אנו מוצאים הערה של הרבי מגור בעל האמרי-אמת בהסכמה לספר פסקי תשובה וז"ל:

ולמשל שהבאת (סי'רצ"ג) בשם הה"ג מדענענבורג (הוא הגאון הרגצ'ובר) שלא לכתוב ב"ה שהכוונה כמו ברוך השם או בעזר השם ומה ענינו לקדושת אות משמו ית' ? ולדעתי מילתא דתמיהא והרי גם הרה"ג הזה כתב באיזה סימן בספרך ב"ה - ושאל אביך ויגדך וכו' הן אמוז"ל הן חי' הרי"ם כתבו בכל דף ב"ה ויש אתי חיבורים מהרב ר' משולם איגרא ובכל עמוד כתב ב"ה כמה פעמים בכל עמוד ועמוד ידידך דו"ש אמ"א.

אך לעניין הגניזה רבים בגדו"י הקפידו לגנוז את הדפים בהם מופיע אזכור שם שמים כך נהג מרן החזון איש זצ"ל (דינים והנהגות) ובספר גנזי הקודש כתב בשם הגר"ח קנייבסקי זצ"ל שאומנם החזו"א נהג כך אך לאחרים לא הורה לנהוג כן. וכן הרבה מאחרוני זמנינו התירו לא לגנוז אך המחמיר תבוא עליו ברכה.