כבר לפני מאה ושלושים שנים נעשה ניסיון ראשוני להתנחל סביב קבר שמואל הנביא, היה זה כחלק מפועלת התנחלות רבתי של אגודת 'נחלת ישראל רמה' שהוקמה אי אז בשנת תרנ"א (1891) רוב מייסדיה היו בני הישוב הישן של ירושלים אך בשונה מרוב חבריהם ומן האווירה הירושלמית, הם היו אנשי עמל שבחלו במתת החלוקה. כפי שניתן לראות באחד מסעיפי התוכנית של החברה שם נאמר: "לעבוד את האדמה ולשבוע לחם" השטח שנרכש השתרע על 3,500 דונם ובשנת 1986 התיישבו במקום תריסר משפחות רובן מיוצאי תימן. אך כפי שנראה המקום ננטש ולא נפקד ע"י יהודים.
נחלת ישראל 'רמה' – רמה הוא אותו אזור שזוהה כיישוב מתקופת המקרא באזור קבר שמואל הנביא.
ב-1895 רבי יעקב משה מן מבוני ירושלים החדשה עלה בראש מספר משפחות לבית איכסא שם שכרו בית והחלו להכשיר את הקרקע לחקלאות. רבי יעקב מן היה ת"ח מופלג ואף סירב להיות דיין לבקשתו של רבי שמואל סלנט באומרו: דיינים יש הרבה, אך אנשי בנייה ועמל מעטים המה. והלך להתפרנס מעבודות קבלנות ובנייה. בין יצירות כפיו ניתן להזכיר את בניין שערי צדק הישן ובית הספר למל ועוד מבנים מפורסמים שקיימים עד היום.
בערב מלחמת העולם הראשונה הצטרף לחבורה ר' יהודה אלעזר שעמד בראש עשרות רוכשי חלקות מעולי יוגוסלביה. שנות המלחמה הפיסקו את הפעילות המעשית ומלבד שמירה בפועל על הקרקעות שנרכשו לא נעשה דבר. עם כינון השלטון הבריטי בארץ ישראל רבי יהודה אלעזר החל לפעול במלוא הקיטור, עם יתרונות של אזרח מקומי הלבוש גלימה וענוד מצנפת כמנהג הרבנים הספרדים שימש רבי יהודה אלעזר כחוט המקשר בין השלטונות והחברה המקומית, הוא היה נועד באופן קבוע עם המוכתרים וראשי המשפחות הערביות בכפרים שמהם נרכשו הקרקעות.
הניסיונות לעלות על הקרקע
שני ניסיונות נעשו להתיישב על אדמות הכפר אך הסתיימו בכישלון חרוץ. הראשון היה בין השנים 1921-1929 אז החלוצים קיבלו כתף קרה מייתר החברים באגודה ומכלל המוסדות המיישבים בארץ שלא שעו לבקשתם. אחת הסיבות הייתה נעוצה בכך שלא היה שביל גישה סלול למקום וגם עקב מיקומן של הקרקעות בסביבה ערבית לא חיזקה את המוטיבציה להעמיד את יישוב על כנו.
מאוחר יותר החליטה החברה לסלול כביש לכפר נבי סמואל שיקשר את הכפר לירושלים. מאמציו של ר' יהודה אלעזר נשאו פרי ולמרות הסיכויים האפסיים השלטונות דאז השתתפו עמו בהוצאות של כביש הגישה שמלאכתו הסתיימה ב-1935.
עם חניכתו נועדו המתיישבים לעלות ולהתיישב בכפר. אך אז פרצו מאורעות 1936 שנמשכו עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. באותם זמנים בני הישוב בארץ ישראל עקבו בחשש אחר הצורר הנאצי שכבר נשף באזור אל -עלמיין.
בראשית שנת 1942- שהסכנה חלפה הניסיונות שוב התחדשו והפעם הם נעשו בלי בדיקה מעמיקה על אופיים של המתיישבים שיהיו 'שומרי תורה ומצוות', ההתחייבות הייתה אך סמלית ובלבד שלא תעשה פעולה שהיא בנגוד למסורת בפרהסיה, מה שגרם לחלק מחברי הוועד של האגודה מאנשי מאה שערים וסירבו להעביר קרקעות על שמם של אנשים שאינם תומ"צ.
ר' יהודה אלעזר לא אמר נואש ובמאמצים מרובים פעל לשכנעם שאם לא יסכימו להעביר את הקרקעות הרי שהם יפלו לידי הערבים. וכך ביום י"ז סיון התש"ג נחתם חוזה עם קק"ל בו נאמר שהוא מתחייב להקים במקום נקודת התיישבות לא יאוחר משנתיים ומחצה מיום החתימה.
אך גם הסכם זה לא יצא לפועל. וכך נגוז החלום של הקמת ישוב יהודי על אדמות נבי סמואל.
חבל על דאבדין.