לאחר חורבן בית המקדש העלייה לרגל אינה נוהגת לא מדאורייתא ולא מדרבנן. אך מנהג זה השתמר במהלך כל הדורות, וגם לאחר החורבן היו עולים לראות את פני האדון ה' בצל שריד בית מקדשנו ומנהג זה נוהג עד עצם היום הזה.
מקורות לעלייה לרגל אחר החורבן
המקור הקדום ביותר הוא ממדרש שיר השירים (פ"ד א"ב):
"הנך יפה רעיתי וכו' 'עיניך יונים' מה יונה זו תמה, כך ישראל נאים בהילוכן כשהן עולים לפעמי רגלים. מה יונה זו אעפ"י שאתה נוטל גוזליה מתחתיה אין מנחת שובכה לעולם, כך ישראל אעפ"י שחרב בית המקדש לא בטלו שלש רגלים בשנה".
וכן כתב בתיקוני זוהר (יח):
"ואנן דסמיכין לשכינתא בכמה רגלין דמועדין ויומין טבין וכד אילן עאלין קב"ה משבח לה בהון "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" דאלין אינון דאיתמר בהון שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך".
מקור נוסף הוא מדברי הגמרא בתענית: ג' במרחשוון שואלים את הגשמים. רבן גמליאל אומר: בשבעה בו, ... כדי שיגיע אחרון שבישראל (שעלה לרגל בסוכות) לנהר פרת.
והנה דין זה נשאר גם לאחר חורבן הבית ומכאן הוכיח הר"ן שהיו מתאספים בכל הסביבות ברגל לירושלים כמו שעושין גם היום.
העלייה לרגל בחג השבועות
בספר משוש כל הארץ מהרה"ג שריה דלבצקי זצ"ל כתב:
"לכתחילה יש לבוא לכותל המערבי ביו"ט הראשון של פסח סוכות ושבועות, ומי שלא הספיק יכול לבוא בכל ימי חול המועד וביו"ט אחרון . כמו כן בחג השבועות יכולים לבוא במשך ששה ימים אחר החג והוסיף שם: היות והרבה לא יודעים כי לימי חג השבועות יש השלמה, מצוה להודיע ולפרסם דבר זה".
שיטת הנודע ביהודה לקבלת פני רבו ברגל והעלייה לרגל בזמן הזה
בנודע ביהודה חידש (או"ח סימן צ"ד) שכיום שאין מצוות עלייה לרגל כך גם אין חיוב מעיקר הדין לקבל פני רבו ברגל. וכך כתב:
"א"כ לפי זה בזמן הזה שבעו"ה נתקיים והשימותי את מקדשיכם שאפילו בשעת שממה קדושתה עלי' והשכינה לא זזה מכותל מערבי ואין אנחנו הולכים לקבל פני השכינה שמה כלל כי לא חייבה אותנו התורה כ"א בקרבן חגיגה ועולות ראי', אין מקום להטיל חיוב לקבל פני רבו כלל כשאינו הולך בלאו הכי ללמוד ממנו אלא שילך רק לקבל פניו דאם כן כבודו גדול מכבוד שמים"
ואולי בזמנינו שאכשר דורא והגישה לכותל ניתנת בכל עת ובכל שעה ועיניינו רואות ושמחות שעה שעמך ישראל מקבל פני שיכנה בג' רגלים א"כ י"ל שגם קבלת פני רבו חזרה למקומה.