רבי מאיר בן רבי ברוך – מהר"ם מרוטנבורג – חי בגרמניה של המאה ה-13 בתקופה שיד האומות הייתה תקפה על ישראל ובפרט בגרמניה שם הם כונו ''עבדי אוצר המלכות'' הגדרה מכובסת למציאות כואבת לכך שהשלטונות יכלו לנצל את היהודים כרצונם ולכפותם למלאות כל גחמה שיחפצו. מאידך, שמורה להם גם החובה להגן על אותם יהודים.
האנטישמיות הלכה וגאתה עם השנים, העלילות והרדיפות נגד היהודים היו דבר שבשגרה, חדשים לבקרים, ובפרט בתקופתו של רודולף לבית ההסבורג (1291-1273) שיצר לחץ מיסים כבד ביותר מה שגרם להגירה המונית של היהודים מגרמניה.
באותה תקופה פעל רבי מאיר מרוטנבורג ומחמת המציק גם הוא שם פעמיו אל עבר הגבול הגרמני כדי להימלט משטח השיפוט הגרמני, יש אומרים שעשה זאת מתוך מחשבה לעלות לארץ ישראל. קרוב לאיטליה הוא נתפס והוחזר לגרמניה והוחזק במאסר במגדל אנזיסהיים.
יהודי גרמניה נזעקו ובקרב הקהילות התחוללה סערה. כחץ מקשת אספו יהודי גרמניה כספים כדי לפדותו, אך המהר"ם בכדי למנוע סחטנות וחטיפת רבנים יהודים אחרים, סירב בכל תוקף באומרו - אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן (גיטין מ"ה א')
מהר"ם גם מתוך הצינוק לא אמר נואש והמשיך ליתן הוראות הלכתיות לתלמידיו ומשם הפיץ תורה לכל העולם. ובזכות עמידתו האיתנה פסקה כליל שיטת חטיפת הרבנים בגרמניה אודות לסירובו האיתן.
רק 14 שנה לאחר פטירתו (ביום י"ט אייר בשנת 1293) יהודי עשיר בשם ר' אלכסנדר בן ר' שלמה ויפמן פדה את גופו הקדוש של המהר"ם בטבין ותקילין תוך בקשה שלאחר מותו שלו יקברו אותו בסמוך למהר"ם.
פדיון שבויים מצווה רבה היא
על המעלה של מצוות פדיון שבויים אנו למדים מדברי הגמרא (בב"ב ח, ב) פדיון שבויים מצוה רבה היא. וכן כתב הרמב"ם 'ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות והמעלים עיניו מפדיונו הרי עובר על 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך'
ברמ"א כתב (יו"ד רע א) הוא הדין דמוכרים ספר-תורה לפדיון שבויים.
ברם כפי שתכף נראה גם מצווה רבה זו מסוייגת במקרים מסוימים: ת"ר נשבית, והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה. פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך, רצה פודה, רצה-אינו פודה. רשב"ג אומר: אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהם, מפני תיקון העולם. (כתבות נב, א)
וברמב"ם פירש תיקון העולם: שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותם...מכבידים עליהם את העול ומרבים בשמירתם.
מבצע אנטבה - דעת מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל
בשנת תשל"ו בכ"ט סיון נחטף לשדה התעופה באנטבה שבאוגנדה מטוס של חברת אייר פרנס עם יותר ממאה ישראלים. התמורה אותה דרשו המחבלים ככופר עבור שחרור החטופים הייתה שמדינת ישראל תשחרר עשרות מחבלים עם דם על הידיים הנמצאים בידיה.
אירוע החטיפה העלה על שולחנם של גדולי ישראל דילמות הלכתיות כבדות משקל ואחת מהם הייתה: אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם.
הגר"ע יוסף בשו"ת יביע עומר (ח"י חו"מ סי' ו) האריך בכל צדדי הסוגייה הסבוכה ולגבי הדיון שאין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם כתב:
"י"ל שאפילו דחשיב כיותר מכדי דמיהן מטעם דלא לגרו ולייתו טפי מ"מ כשיש סכנה ממשית בדבר כבנידון דידן לא חיישינן להאי טעמא דדילמא מגרו בהו ומייתו טפי".
והוסיף: "בלא"ה הם עושים כל מה שביכולתם לחטוף ולהרוג ולרצוח כדי לשבש מהלך החיים הרגילים במדינת ישראל יה"ר שחרבם תבוא בלבם וקשתותם תשברנה הרי שאף אם נאמר שמדינא דגמרא נראה שזה אסור יש לומר שלא על מצב כזה דיברה הגמרא".
עוד כתב: "אין לנו להוסיף ולהכניס גם נדוננו בטעם הגמרא דלא לגרבו ולייתו טפי שנאמר על תקנה מסויימת".
ומסקנתו שם: "להתיר לשחרר מחבלים כדי להציל את החטופים".
בצוק העיתים נישא כולנו תפילה - שהקב"ה ירחם על עמו ויחיש לגואלינו ושבו בנים לגבולם אכי"ר.