בתאריך 22 במאי 1925, כ"ח באייר ה'תרפ"ה פרסם העיתונאי אהרן זאב בן ישי בעיתון 'הארץ', רשימת דרך מהמסע שלו בל"ג בעומר לציון הרשב"י במירון, תחת הכותרת "ברכבת ל"ג בעומר".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
"עד לוד הייתה הרכבת שלנו 'מיואשת' במקצת", מתאר בן ישי. "נחוץ היה לעבור כמה תחנות מתל אביב עד ששאון הים והאבטומובילים ודליי-המלט וארובות 'הסיליקט' [בית חרושת לאבני סיליקט עשויים מחול וסיד] והקריאות 'דגים... דגים! של הערבים בכל בוקר יוסחו קצת מן הלב.
"מעין מרה שחורה תקפה ר"ל את כל הרכבת שלנו. מרה שחורה המביאה לידי התגברות הדינין. ככתוב בספרי החסידים. ועל-כן אפשר היה להסתכל במנוחה שלמה אל כפתורי מעילו ואל ארשת פניו של בעל בית החורשת מתל-אביב שהתבודד במחלקת השינה ותר מבעד לאשנב-הקרון.
"אפשר גם היה לשוחח עם שני הסופרים של עיתוני חוץ לארץ שלא היו עוד במירון ולספר להם את כל אשר יראו בעיניהם בעוד יום אחד בהילולא של רבי שמעון בן יוחאי".
א"ז בן ישי ממשיך ומתאר: "ואף על פי כן הייתה הרכבת עד לוד – 'מיואשת'.
"מלוד ואילך נשתנו פני הדברים 'ההורה' הראשונה נרקדה על הפלטפורמה של תחנת לוד. עשרה רגעים ואלי רבע שעה עלינו לחכות לרכבת של חיפה-צמח ונפטר בלי הורה?
וברכבת של חיפה-צמח נפגשנו בעולי-הרגל האמיתיים, בבני ירושלים. בהם כאלה שהנסיעה למירון היא אצלם כבר מסורת מדי שנה-בשנה. בלעדיהם תהא מירון חסרה משהו. החצר של קברי הצדיקים במירון והגג של ההדלקה וכלי-ניגוניהם העתיקים יתמהו וישאלו: היכן השנה פלוני? והיכן אלמוני? ועל מי עזבו את ל"ג בעומר של השנה?
"כן, בני ירושלים שומרים עליה, על מירון שלא תתרוקן חס ושלום. ואותה שנה יחידה (של פרעות מאי) שלא נסעו בה למירון, היו שרויים בצער יותר מכל – בני ירושלים כל 'הרפרטואר' של אותה שנה נפגם מתוך כך.
"ובני ירושלים נוסעים, רבנים מחברי משרד-הרבנות, רבנים סתם, יהודים סתם, כאן נוסעות נשים צעירות אחדות מבנות ירושלים הישנה, חבושות שביסים עם ילדיהן הקטנים אל החלקה (גזיזת השער) במירון. ילדים אלה - כמה אור יקרות שפוך בעיניהם! דומים הם כולם לגאונים קטנים, דומים הם כולם 'לינוקא קדישא'. כאן נוסעת אשה אחת עם ילדה, שהירמולקה קשורה בשרשרת קטנה אל מגבעתו. לולא קשורה הייתה עפה דרך חלון הרכבת, מי יודע לאן?
"ובין בני ירושלים העורך והמו"ל אליעזר שחור הירושלמי הוא מחברו של לוח הגאולה המפורסם. הוא גם המלמד לשיר את השירים והפזמונים אשר בהם: 'לא כך שרים בר יוחאי אשריך' פונה הוא לאחד. הנה... קח לך לוח והראיתיך איך שרים....
"'ואתה ר' יהודי', הוא פונה בינתיים לאחר – 'היש לך כבר פספורט למירון (את הלוח שלו הוא קורא בשם זה) חי נפשי! נסיעתך לבטלה אם אין לך פספורט'. הוא פונה לשלישי לרביעי וחמישי... לכולם הוא דואג והפספורטים שלו נושרים מכל כיסיו... ותוך כדי הוא שר ומרקד".
"לקראתו מרקד יהודי ירושלמי נמוך קומה ואדום חוטם שבירושלים אתה פוגש אותו תמיד כמעט-בוכה: 'דבר מה לשבת'. מכיס הקפוטה שלו מבצבץ בקבוק קוניאק והוא כולו מלא וגדוש. ומאיזו פינה צמח ילד תימני שחרחר כבן שבע ומרקד ריקודים מפלאים בנוסח ערבי. וקהל הנוסעים עונה להם למרקדים ומוחא להם כף ומלהיב את רוחם.
"וכאן מתעורר גם היהודי שנסע אתנו ברכבת 'המיואשת' מתל-אביב ושהיינו מסופקים בו עד כה אם תל-אביבי הוא ואם ירושלמי או צפתי. אכן עכשיו נודע הדבר: צפתי הוא אלא שחנות לו בנוה-שלום שביפו. האיש הזה – [1]הרב יוסף שפירא חזק – מן הפייטנים של ל"ג בעומר. בכל שנה הוא מחבר שיר על ל"ג בעומר ומריון ולהילולא דרשב"י והוא מתאים לו מנגינה והוא נוסע למירון להרביצו ברבים.
"שיר חדש של השנה הראשון ע"פ סדר אלפא-ביתא שהוא כעין שאלות וחציו ע"פ תשר"ק שהוא כעין תשובות לכל הנשאלים.
"הרבה יותר ממה שנמסר ועלול להימסר במילים ובחרוזים נמסר בעיניו ובידו שבהם קורץ וממלמל. אילו היו כל המשוררים עושים כמוהו בשירים שלהם אולי היה הקהל מבין אותם יותר".
[1] הרב יוסף לייב שפירא בן אברהם נחום ז"ל (נלב"ע ב' טז אייר תשי"א) בנש"ק ומצאצאי רבי פנחס מקורץ זיע"א. מזקני צפת הנודעים ומראשי העולים למירון, חיבר פיזמונים רבים ומוכרים 'לכבוד התנא האלוקי' 'ומה לכם פה ומי לכם פה' תלמיד חכם ובעל קורא בחסד. נודע כמשמר קברים בגליל וסד אותם בסיד למען יעמדו לימים רבים. לעת זקנותו ירד להתגורר בתל-אביב אך שמר על מנהגו לעלות מדי שנה לציון הקודש ולהפיח חיים בשיר ורנן ולשמח את העולים. ומנוחתו כבוד בבית החיים בצפת]