בפרשת השבוע "וארא", מסופר על המכות הראשונות שספג פרעה מלך מצרים, דם צפרדע וכינים, הוטלה דווקא על אהרון הכהן, ולא על משה רבנו.
היות ואלוקים לא רצה שמשה יהיה כפוי טובה, משה לא יכול להכות את היאור, מפני שהיאור שמר עליו בהיות תינוק רך, ולא יכול להכות את העפר באדמה, מפני שעשה לו טובה, כאשר הסתיר את המצרי שהרג, לכן הכאת היאור והכאת העפר – הוטלה על אהרון הכהן.
מכאן למדים שאסור להיות כפוי טובה אפילו כלפי דומם. קל וחומר שאסור להיות כפויי טובה כלפי צומח, חי ומדבר.
ידוע שלמעשיו של האדם השפעה לא רק על העולם שמסביבו, אלא גם עם הנפש שלו. אף אם הדומם אינו מרגיש מאומה, ואינו נפגע מכפיות טובה, הנפש של כל אחד מושפעת ממעשינו.
וכאשר אדם עושה טובה לזולת, הוצא בדרך כלל מצפה ממנו למילות תודה והערכה, אך כאשר במקום תורה הוא מקבל מכה, מכה זו כואבת במיוחד, משום כך חייב אדם להכיר טובה.
הרבי מליובאוויטש אמר: שאצלו בשולחן ישנם שני מגירות, מגירה של צרות והיא מלאה, אולם המגירה של התודה והיא ריקה.