בפרשת השבוע ' וַיְחִי', הפרשה שחותמת את ספר 'בראשית', בה מסופר על יעקב אבינו שמבקש לפני פטירתו מבנו יוסף - המשנה למלך מצרים, שיעשה עמו חסד של אמת, ויקבור אותו בקרית ארבע – 'מערת המכפלה'.
חסד כזה נקרא 'חסד עם המתים', ומדוע? זאת משום שכאשר גומלים חסד לאדם חי, אפשר לקוות שבבוא העת, יחזיר לו האדם טובה תחת טובה, לכן זה אינו חסד אמיתי. אך כאשר גומלים חסד עם המתים – זהו חסד של אמת, כי האדם אינו מצפה לתגמול מהמת שהלך לעולמו.
בפרשה אם כן, מבקש יעקב אבינו מבנו יוסף במילים: "אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם". יוסף מבטיח לאביו "אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ". אולם יעקב לא מסתפק בכך ומבקש מיוסף שישבע לו על כך. רק כאשר יוסף אכן נענה לבקשת אביו ונשבע, נחה דעתו.
רבים מהמפרשים שואלים: מדוע דרש יעקב מיוסף שבועה ולא הסתפק בהבטחתו הראשונית? אלא שהשבועה שונה מהבטחה. כשאדם מבטיח הבטחה, הוא אכן מתכוון לקיים, אך לפעמים ההבטחה נשכחת ממנו.
לעומת זאת כשאדם נשבע לעשות דבר מה – הוא יודע את חומרתה של השבועה ועומד בה בכל מחיר. לכן יעקב לא הסתפק רק בהבטחה, וביקש מיוסף דווקא שבועה שיעמוד בה ויקבור אותו בארץ ישראל.