בימים קשים אלו, בו ילדים, נשים, זקנות וגברים נטבחו, נפצעו, הושפלו, הובלו בביזיון ברחובות ונלקחו בשבי, ימים בהם עם ישראל חווה את הרוע המזוקק, חש שבור ורצוץ מחפש משענת ותקומה. אי אפשר שלא להיתלות ביום הגדול- יום הילולת רחל אמנו.
רחל האמא של כולנו, רחל המכונה "מאמע רחל", יש בידיה כח מיוחד להתפלל על בניה- עלינו, להפציר בעדנו ומובטח שתפילתה תתקבל וישובו בנים לגבולם. מספר המדרש: "יוצאת רחל על קברה ובוכה מבקשת עליהם רחמים... ומתחננת לפני הקב"ה, וכך אמרה: 'ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שבשעת החופה נכמרו רחמי על אחותי ומסרתי לה את הסימנים. והרי הדברים קל וחומר! מה אני, שאיני אלא בשר ודם, עפר ואפר, לא קנאתי באחותי, אתה, שהנך מלך חי וקיים ורחמן... מפני מה שלחת את בני לגלות... מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה, ואמר 'בשביל רחל אני מחזיר את ישראל למקומם'.
אומר הנביא ירמיהו:
"כֹּה אָמַר ה': קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי, בְּכִי תַמְרוּרִים. רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִינָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה': מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".
הסיפור בכל אופן מעורר תמיהה לכאורה מה גדול יותר במעשיה של רחל, שמסרה סימנים לאחותה, יותר ממעשי האבות שמסרו נפשם על קדושת השם? אלא הקב"ה שמע לרחל בגלל שגמל לה מידה כנגד מידה: הואיל והיא לא קנאה באחותה, גם הוא ינהג בבניו לפנים משורת הדין, וכביכול לא יקנא להם, עניין זה מגלה לנו עניין גדול יותר הרי החורבן בא בגלל שנאת חנם, ורחל מכפרת על כך בזה שהראתה הקרבה אישית למען אחותה.
הבנה זו מחייבת אותנו להתחזק בימים אלו באהבת חינם, ויתור, נתינה, יחס מכבד לאחר ואחדות. מי ייתן וישובו בנים לגבולם.
•••