בפרשת "בהעלותך" מצווה ריבונו של עולם לאהרון הכהן להדליק את המנורה בבית המקדש, עבודת אהרון הכהן הגדול היה להעלות ולגלות בכל שבעת הנרות, שהם שבעת הסוגים בנשמות ישראל, יש אנשים שונים ושנוטים לקו החסד, האהבה, עשיית הטוב, ולעומתם יש אנשים הנוטים לקו הגבורה – קפדניים יותר. דתיים ולא דתיים. וכל אחד חושב שהדרך שלו טובה יותר.
אומרת התורה: אל יאמר האדם, שרק אהרון הוא המצווה "בהעלאת הנרות", והדלקת נשמות ישראל, אלא כל אחד ואחד גם לא הכהן, מצווה: ככתוב: "הוי מתלמידיו של אהרון הכהן, אוהב שלום, ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", כלומר - חובה על אחד ואחד לקרב את אלו שאור נשמתם נעלם ומכוסה, ולהעלות ולהדליק את ה"נר השם נשמת אדם".
ומה עושים כאשר יש נרות שאינם דולקים כיאות?
תפקידנו להיטב את הנרות, לקרב את כולם, מתוך אהבה וחיבה, ולצעוד בדרכו של אהרון הכהן. כלל ראשון - לקרב מתוך אהבה וחיבה לכל הבריות, כי כולם נבראו לאלוקים, כלל שני - לקרב את הבריות אל התורה, ולא את התורה אל הבריות, צריך לקרב את כולם באהבה ללא הבדל בין עדות, כי עם ישראל דומה למנורה בבית המקדש, והמנורה מאירה באש לכל נשמה, כולנו יהודים ואוהבים את כולם.