מסופר על אדם שהגיע לרבי מפשיסחא זצ"ל ושאלו: מדוע כאשר אני בורח מן הכבוד, בכל זאת הכבוד רודף אחריי? ענה לו הרבי: "מתוך שאלתך אני מבין שבשעה שאתה בורח מן הכבוד, אתה פונה להביט מדי פעם לאחור, בכדי לראות אם הכבוד עדיין רודף אחריך, וכשהכבוד רואה שאתה פונה אליו, הוא סבור שאתה מכוון לרדוף אחריו, ומיד מפנה אליך עורף ובורח ממך..."
רבים מחכמי ישראל שואלים, מדוע אלוקים בחר דווקא במשה רבנו להנהיג את עם ישראל? התשובה לכך היא, היות והתורה מעידה עליו, "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". האיש משה ברח מן השררה והכבוד, ועל כן בחר אלוקים להיות הרועה של עם ישראל. הכבוד הגדול ביותר שמשה זכה לו, היה דיבור ישיר עם השכינה, זאת הסיבה שפרשתנו מתחילה בפסוק " וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה ", אלוקים קורא למשה, שכן מצד עצמו הוא ברח מן הכבוד, אלא ש"הכבוד רדף אחריו". ועל כך אומרים חז"ל: כל הבורח מן השררה – השררה רודפת אחריו.
הרבי מרוזי'ן מביא משל על כך: בדוגמת מלך שמינה מושל על עיר גדולה וכולם חלקו לו כבוד גדול. יום אחד הגיע המלך לעיר ראות כיצד המושל מנהל את ענייני העיר. התחפש המלך ויצא לסייר ברחבי העיר עם המושל, וכל העיר חלקו כבוד רב למושל ולא שמו לב למלך. נקל לתאר עד כמה היה המושל מבויש ונכלם מכך, הרי מי כמוהו יודע שלא הוא ראוי לכבוד, אלא המלך הצועד לצידו. כך על האדם להרגיש שהכבוד מגיע בעצם לאלוקים, שחנן אותו במעלות, שבגללן הוא זוכה לכבוד, ולא להתגאות חס ושלום במעלותיו כאילו הן שלו.