בפרשת השבוע 'וַיִּקְרָא' מדובר על קורבנות שונים המובאים ככפרה על חטאי האדם, וביניהם נמצא קרבן עבור הנשיא או המנהיג שחטא. התורה מציגה את הסיבה להבאת קרבן על ידי הנשיא והיא מתנסחת במילים: " אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא.." התורה איננה מציגה זאת כאפשרות בלבד - אם נשיא יחטא, אלא 'אשר' (שמשמעו כשיחטא הנשיא). זאת היות ובעל שררה הוא דבר שכיח מאד ואיננו רק בגדר ספק אמיתי (אם).
ולכן, ברגע שכוח רב נתון בידי האדם, הדבר מביאו לרוב לידי יהירות וגאווה והן מובילות את האדם לחטא. זאת ועוד: ראש התיבות של המילים "אשר נשיא יחטא" מרכיבות את המילה 'אני'. כאשר הנשיא מלא ב'אני' - חטא היוהרה והגאווה, הרי שבוודאי הוא יגיע ל"יחטא".
חז"ל אומרים שהקורבן מכפר על הגאווה. לכאורה, מה לגאווה ולקורבן? אלא שהגאוותן מתלבש בגאווה מראשו ועד רגליו, כך שאין הוא מסוגל לראות כלל שהוא גאוותן, ולכן אין הוא מסוגל להגיע למדרגת התשובה. אולם כאשר מביא אדם קרבן לבית המקדש, שם שוחטים ומפשיטים את העור של הקורבן, בכך מסיר הגאוותן את קליפת היהירות ממנו.
בראייתו כיצד מנתחים את אבריו של הקורבן, הוא מבחין בגאוותו הריקה מתוכן, ומבין עד כמה הגאווה הורסת את האדם. כך חוזר האדם למוטב - בענווה וללא גאווה.