פרשת פְּקוּדֵי' חותמת את הספר השני בתורה – "שמות". בפרשת "פקודי" מספרת התורה, כיצד משה רבנו הכין בעצמו חישוב מדוייק ודו"ח מפורט על כל תרומות הזהב, הכסף והנחושת שהתקבלו מעם ישראל כתרומה לבניית המשכן – בית המקדש. השאלה המתבקשת היא, מדוע היה צורך שאדם נאמן כמשה רבנו, המנהיג של עם ישראל, ימסור דו"ח מקיף, הרי הוא היה אדם שאלוקים העיד עליו שהוא איש נאמן, והוא אמור היה להיות פטור מלהגיש דין וחשבון.
אלא שמשה המנהיג רצה להראות דוגמה ושקיפות לעם ישראל, בכדי להסיר כל חשד למעילה בכספי ציבור. התורה מלמדת אותנו בכך שאפילו המנהיגים המורמים מעם צריכים לתת דין וחשבון על פעולותיהם, שנאמר: "וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל". על כל אדם לעשות מאמץ בכדי להסיר מעצמו חשדות שווא. לפעמים אנשים חושבים לעצמם: לא איכפת מה אומרים עלי...
אולם האמת היא שכאשר אדם מתנהל בצורה מחשידה – הוא גורם לחילול השם ולפגיעה חמורה בשם הטוב של הארגון והעמותה או הקופה שהוא מנהל. ניהול כספי ציבור זו זכות גדולה מחד, אך יכולה גם להוות מכשול חמור, לכן דווקא בזה צריך לנקוט משנה זהירות.