בפרשת השבוע 'בְּשַׁלַּח' מסופר על המסע של בני ישראל לארץ ישראל המובטחת שהחל ביציאת מצרים, ועל נס קריעת ים סוף. אולם היו אלה רגעים לא קלים בכלל אל מול ים סוף. שכן בני ישראל נקלעו למצוקה קשה, כאשר הים לפניהם והמצרים דולקים אחריהם.
באותם רגעים עם ישראל נשא תפילה לאלוקים שיציל אותם, ומשה עשה כציווי אלוקים אליו ובקע את הים, בו עברו בני ישראל ללא דאגה, כשלאחר מכן המצרים נכנסים אחריהם לים וטובעים שם במצולות. תפילה רצויה מעומק הלב בוקעת רקיעים. עם ישראל למעשה על הים, הבין שאין לו ברירה כי אם להתפלל ולזעוק מקירות ליבם. וזה אכן מה שהם עשו ותפילתם לא שבה ריקם.
מסופר על אחד מגדולי הרופאים במאה 18, שהיה גם צדיק גדול. פעם נכנסה לביתו נערה וקראה לו בקול נפחד שימהר להגיע לבית אביה כשהוא חולה אנוש. הרופא החל בהכנות ליציאה לדרך והדברים התעכבו במקצת.
כאשר ראתה הנערה שהרופא עושה הכול באיטיות, בכתה והתחננה בקול: "ריבונו של עולם אם הרופא איננו נחפז להגיע, שאלוקים יברך את אבי". הרופא הפנה את ראשו לעבר הנערה הבוכייה ואמר לה: "לכי לביתך שכבר הוטב בעזרת אלוקים לאביך".
הנערה מיהרה לבית אביה, ואכן חל מפנה לטובה במצבו הרפואי, ואט אט הבריא עד שהחלים כליל. כאשר נשאל הרופא מדוע השתהה לבוא לבית הנערה, השיב הרופא: כאשר באה אלי הנערה בקול בכי, הבנתי מיד שמצב אביה רע מאוד ושאין לו סיכוי בדרך הטבע לשרוד, ורק בכוחו של אלוקים בורא רפואות אפשר להחיש לו ישועה. לכן התמהמהתי, שתצעק ממעמקי הלב אל אלוקים.