בפרשת השבוע 'וַיִּגַּשׁ' מסופר באריכות על המפגש הדרמטי והמרגש בין יוסף, המשנה למלך מצרים, לאחיו שהתנכרו לו ומכרו אותו כעבד למצרים. לאחר שיסף התוודע לאחיו, הם עמדו מולו מבוהלים ומבוישים. למרות המבוכה, יוסף ניסה להרגיע אותם ואמר להם: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה". לאחר מכן הרגיע אותם יוסף ואמר: " אַל תֵּעָצְבוּ".
אל תיפלו לעצבות בגלל מכירתי, כי לא גרמתם לי כל רע בכך. הכול נעשה בהשגחה עליונה מבורא עולם שזימן אותי כשר האוצר של מצרים, וזאת כדי לתת לכם מזון ולכלכל אתכם בשנות הרעב הקשות.
אחד מהיסודות ביהדות היא החתירה המתמדת לדחיקת העצבות הפוקדת את האדם בחיי היום יום, ולהיות בשמחה תמיד. שאלו את אחד הצדיקים מה ההבדל בין עצבות פסולה לשברון לב? ענה הצדיק: אדם אשר לב שבור לו – כועס על עצמו. אדם השרוי בעצבות - כועס על אחרים.
כל אדם מודה שהעצב והכעס כרוכים זה בזה, מי שהוא בעל גאווה וכעסן תמיד יהיה בעצב ובתסכול. ולכן עלינו לזכור כאשר האדם בעצבות, הוא עלול להתדרדר לשפל המדרגה. רק השמחה מסוגלת לרומם את האדם, מול הניסיונות הקשים הבאים עליו. כאשר אנשים שמחים הם נוטים להיות סלחניים וותרניים, וחשיבתם היא אופטימית.