"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ:"
רבים תמהו, מדוע התורה מדגישה שהקב"ה דיבר אל משה בעניין עבודת יוה"כ דווקא – 'אחרי מות שני בני אהרן', שלכאורה משמע שפטירתם של שני בני אהרן מהווה דבר חשוב, כהקדמה לעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים.
ועיין בספר יסוד ושורש העבודה שצריך האדם לבכות על מיתתם של צדיקים אלו ולהוריד דמעות ולהצטער הרבה כי הוא סגולה נפלאה לכפרת עוונות, עכ"ל.
ובשל"ה כתב וז"ל: "מצאתי בקונטרסי דהאר"י ז"ל: המוריד דמעות ביום הכיפורים על מיתת בני אהרן, בניו אינם מתים בחייו, עכל"ק". משמע, שהוא עניין חשוב וגבוה למאוד.
ובאמת היסוש"ה הביא שני פסקאות מהזוהר הקדוש, (וזהו מקור דברי הארי ז"ל) .
והנה דברי הזוהר הללו צריכים ביאור, דהניחא לגבי דור המדבר מובן צערם ובכיים, לפי שבדורם הם הפסידו הרבה, שכן צדיקי הדור מגינים על הדור ומשפיעים על הדור רוב טובה ברוחניות וגשמיות, אבל אנן יתמי דיתמי דאיננו בני דורם על מה נצטער? ועוד האיך תעזור העובדה שנצטער על מיתתם שעל ידי זה יתכפרו עוונותינו? ועוד, מדוע דווקא הצער על מיתת נדב ואביהוא נבחר כסגולה לכפרת עוונות ביום הכיפורים, הרי היה לנו להזכיר להצטער ולבכות על מות צדיקים רבים מדורנו ומדורות קדמונים ? ובמה נתייחדו שני בני אהרן?
והן אמת דחזינן שהזוהר מעיד שאמר הקב"ה עִסקו במיתת הצדיקים, ויחשב לכם כאילו אתם מקריבים קרבנות באותו היום, לכפר עליכם. אך עדיין צריכים לביאור היאך צער על מות צדיק וההתעסקות במיתתו מכפרת על העוונות?
סגולת הכפרה - ההתעסקות בפטירת הצדיק
ואולי אפשר לבאר על פי המשך דברי הזוהר שם באותו מאמר וז"ל: "אמר קודשא בריך הוא, אתעסקו במיתתהון דצדיקייא אלין, ויתחשב לכו כאלו אתון מקרבין קרבנין בהאי יומא לכפרא עלייכו. דתנינן, כל זמנא דישראל יהון בגלותא, ולא יקרבון קרבנין בהאי יומא, ואינון תרין שעירין לא יכלין לקרבא, יהא להו דכרנא דתרי בני אהרן, ויתכפר עלייהו".
ביאור- שהרי שנינו, כל זמן שישראל יהיו בגלות, ולא יקריבו קרבנות ביום הכיפורים, ואת שני השעירים לא יוכלו להקריב, יהיה להם זכרון שני בני אהרון, ויתכפר להם.
ומשמע מדבריו, כשנעסוק בענייני מיתת בני אהרן בזכרונם ובזכרון ענייניהם ומיתתם, אז תהא לנו כפרה, כלומר כשנעיין בדבר סיבות מיתתם, נבוא לידי סליחה וכפרה על עוונותינו.
טעם חטאם של נדב ואביהוא
הרב דסלר זצ"ל בספרו "מכתב מאליהו" ליקט את הטעמים שהזכירו חז"ל למיתת נדב ואביהוא. א– שהורו הלכה בפני רבם. ב– על הקריבה שנכנסו לפני ולפנים. ג– על ההקרבה שהקריבו קרבן שלא נצטוו. ד– על אש זרה שהכניסו מבית הכיריים. ה– על שלא נטלו עצה זה מזה, שנאמר: "איש מחתתו" – שלא נטלו עצה זה מזה.
ר' מני דשאב ורבי יהושע דסכנין וריו"ח בשם רבי לוי אמרו: "בשביל ארבעה דברים מתו בני אהרן, ובכולם כתיב בהם מיתה". ו– על שהיו שתויי יין. ז– על שהיו מחוסרי בגדים וכו', ומה היו חסרים – מעיל וכו'. ח– על שנכנסו בלא רחיצת ידיים ורגליים. ט– על שלא היו להם בנים. י– ר' לוי אמר, שחצים (שחצנים) היו, מה היו אומרים, אחי אבינו מלך, אחי אמנו נשיא, אבינו כהן גדול, ואנו שני סגני כהונה; איזה אשה הוגנת לנו. יא– מלמד שהיו משה ואהרן הולכין תחילה ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן ואומרים מתי שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגין שררה על הציבור. יב– "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" וכו' – הגיסו ליבן וזנו עיניהם מן השכינה.
שורש חטאם – חסרון בשלמות הענוה
ועיין במכתב מאליהו שמבאר שידוע הדבר כשחז"ל מתרצים באופנים שונים בענייני אגדה שורש אחד להם ורק מאירים את אותו נושא מכיוונים וצדדים שונים, וע"כ נראה לומר ששורש חטאם של בני אהרן היה שלגודל ערכם ורום מעלתם חסרו בשלמות הענווה, וכפי שביאר הרמב"ן (שם) שכוונו בקורבנם למידת הדין ולא למידת הרחמים, שחשו שלעוצם מדרגתם יכולים הם לפעול במידת הדין עצמה. ועיי"ש שהביא ראיות לדבריו.
והביא את דברי הח"ח על תורת כהנים שהוכיח, דנדב ואביהוא היו הראויים להיות מנהיגי הדור אחר משה ואהרן, וכמפורש בחז"ל עה"פ וימת נדב ואביהוא וכו', ויכהן אלעזר ואיתמר, ולפי גודל מדרגתם חשבו שלא היו צריכים להסתייע במידת הרחמים ולא פחדו מכל קטרוג וסברו לזכות בדין בכח עצמם, ובאמת ראויים היו לזה, אלא שחטאם היה שסמכו על עצמם בבטחון עצמי ובחוסר ענווה. והאריך המכתב מאליהו, איך מיסוד זה של חוסר ענווה, באו בני אהרן לכל החטאים, עיי"ש. ומזה למדנו יסוד גדול – שמידה רעה שיש באדם תתבלט ותשפיע על כל מעשה ומעשה ממעשיו.
שורש הענוה – ניצול הכוחות
ואולי אפשר להוסיף, שכל ביאור זה בפרשה זו מתאים לביאורנו בעניין ניצול הכוחות. ותחילה יש לבאר מהי גאווה ומהי ענווה. הנה שורש הגאווה היא תחושה של חוסר שאיפות, דהיינו שמרגיש האדם בליבו שהגיע לכלל סיפוקו, בחכמה או בעושר וכדו', וע"כ מתגאה על חבריו לאמור , מיציתי את כל כוחותיי, הגעתי לתכליתי, וע"כ טוב אני משאר בני אדם – זוהי גאווה.
ענווה, לעומת זאת, היא הכרה באמת שהאדם אינו שלם בתכונותיו ומעשיו, ועוד ארוכה דרכו לשלמות המעשים, ולכן אפילו אדם שנמצא במדרגה נוראה וגבוהה עד מאוד, ואפילו שמכיר בערך עצמו ויודע שטוב הוא מידידיו, עם כל זאת הכרתו בחסרונותיו מביאתו לידי ענווה, שהרי מכיר בכך שרחוק הוא מהשלימות. והוא הוא מאמר הלל הזקן (סוכה נג.) "תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן", כלומר שידע הלל מעלתו העצמית, והכיר בכך שגבוה הוא מעל גבוה גם ביחס לשאר החכמים שהיו שם וק"ו כלפי שאר העם, ואע"פ כן אמרינן (שבת ל:) "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל", שענווה אינה מיעוט ההכרה והידיעה בערך עצמו, אלא אדרבה מכיר בערכו היטב, אך מתוך זאת יודע עד כמה חסר הוא בעבודת הבורא ביחס לכוחותיו וכישרונותיו הוא.
פטירת הצדיקים כהקדמה לעבודת יום הכיפורים
ולפי הביאור לעיל מובן מדוע דווקא מות נדב ואביהוא מוזכר בפסוק כעין הקדמה לכל עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בקודש הקודשים, ללמדנו שהיסוד למחילה וסליחה וכפרה ביום הכיפורים היא ההכרה במיעוט ערכנו, לא רק במעשי היום יום בשנה החולפת, אלא גם ובעיקר הכרה בעובדה שאנו לא מנצלים כראוי את הכוחות היכולות והכשרונות שנתן לנו אלוקים, ושעוד ארוכה לנו הדרך במסילה העולה בית קל, ושמוטלת עלינו החובה לשאוף לעוד ועוד.
ולכן מובן העניין להזיל דמעה על פטירת הצדיקים נדב ואביהוא דווקא ביום הכיפורים (ובכל יום ויום), שהרי הבכייה תבוא רק ע"י התבוננות בגדלותם וצדקותם והכרה במעשיהם של צדיקים אלו, ובזה מעורר בלבו הצער על הסתלקותם, וכאשר מתבונן ישים על לבו על מה נסתלקו וישכיל להבין את "וסביביו נשערה מאוד", שהקב"ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה, שאע"פ שהצדיקים במדרגה עצומה ונוראה, ומעשיהם מתוקנים ומבוררים, סוף סוף גם מהם דורש הקב"ה ניצול כל הכוחות. ומהם נשכיל להבין מיעוט ערכנו וגודל חובתנו.
והיא היא גופא סגולה עצומה לכפרת עוונות, כי אם האדם זוכה להבין שיש לו עוד הרבה לאן לשאוף ומה לתקן, ומכיר שלעומת מה שהוא יכול להיות, הרי הוא עומד וחסר מאוד – זה מראה להקב"ה כמה קרוב הוא אליו, וזה גופא ביוה"כ בבואנו לבקש מחילה מאת אדון הכל, כשמזילים דמעות על אותם צדיקים אנחנו מראים את הכרתנו באי ניצול כוחותינו עד תום, וממילא הקב"ה יתברך מוחל לנו ונותן לנו עוד אפשרות לתקן את אשר עוונותינו.
יזכנו הי"ת להבין ולהפנים את הכח הטמון בנו לעבודתו יתברך, ועי"כ נזכה לתשובה מאהבה!
גמר חתימה טובה!, הרב אברהם בליקשטיין.