הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים נקראים בלשון חז"ל בין כסה לעשור. כסה הוא כינוי לראש השנה עליו נאמר תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו.
אנחנו נמצאים בצעדי ענק לקראת יוה"כ. יוה"כ הוא יום גדול. המוני בית ישראל מתאספים לבתי הכנסת. יום שכולנו יודעים מהו. בתוך המחזור יש וידוי. מה שכתוב שם רק צריך להגיד את המילים. רוב האנשים עושים כל מה שכתוב ומכים הרבה פעמים על הלב שלנו. למחרת יוה"כ שוב פעם מחלוקות, תחרות, שנאת חינם. אז איך יוכל להיות שאנו מוכנים לצום יום שלם? להיות בבית הכנסת? להכות לפחות חמש מאות פעם על הלב שלנו?
ולא משנה איזו כיפה יש: שחורה, סרוגה, שקופה. נבדוק אחרי יום אחד, אחרי חודש מה זז? איך יכול להיות שאנו לא משתנים? למה זה לא מועיל לנו? מה קורה בתוך הלב שלנו? שיום אחד אנו מוכנים להקריב לעשות שינוי אבל מה עוצר?
יש איזשהו כוח פנימי שמתנגד לכל הרצונות הטובים שלנו. הכוח הזה הוא השורש של הרע שיש באדם. נקרא לזה הציר של האדם. איך כתוב במשלי הדלת תיסוב על צירה ועצל על מיטתו. במובן הפשוט הדלת מסתובבת כ"כ הרבה ק"מ. איך כותב הרב פינקוס זצוק"ל בספרו ימים נוראים שהדלת יכלה להגיע לירח. מה מעכב אותה? – הציר, אותיות היצר. הציר זה נק' המשען של הדלת, סביב מה אנחנו נעים.
יש סיפור כזה על חמור שהיה קשור לדלי והוא היה מסתובב והדלי היה עולה ומשקה מתוך הבאר את הגן. והחמור התעייף. כל השנה זה מה שהוא עושה – מסתובב ומרים את הדלי והמים נשפכים והוא רואה רק את האדמה הבוצית שהוא נגרר ומרגיש את המשא הכבד של המים ולא מבין מתי יכול כבר לנוח. הוא פונה לבעל הבית שלו ואמור אני כבר עייף, אין לי כוח יותר להסתובב יותר ככה בתוך הבוץ ואני מתלכלך, אני רוצה לנוח, לא מבין מה אני עושה .
אומר לו בעל הבית בא תרים את הראש ותסתכל מסביב. אתה רואה את כל השדה? תראה כמה פרחים, כמה היה צבעים, איזה יופי. כשאתה מסתובב ,אתה מעלה את הדלי מלא מים מהבאר ומשקה והמים האלה מרווים את האדמה ואז כל הפרחים יכולים לפרוח והעוה"ז כ"כ יפה. אז הקב"ה אומר לנו בעשי"ת הנה אני מוציא אתכם לרגע, עשרה ימים שמעל הזמן והמקום מהפרה העיוורת הזו, מהחמוריות שלכם, בואו תציצו על העולם, תראו מה העבודה שלכם. כל אחד מכם כ"כ מיוחד.
אתם יודעים מה אתם עושים בעוה"ז? אתם משקים את הגן. כל אחד מכם קשור לו דלי והדלי הזה מעלה מים מהבאר ואין מים אלא תורה ושאתם רותמים את עצמכם לעול המצוות פה זה נראה לכם "ינחני במעגלי צדק" אבל הכל למען שמו באהבה. ובינתיים כל הניסיונות והטלטלות שגורמים למים האלו לצאת מהדלי הם משקים את הגן הזה, הגן שנטעתי בעולם ומזו הפריחה היפה בחיים. כל אחד קשור לבאר שלו, לעבודה שלו, לבית שלו, לילדים שלו, למציאות שלו. איפה המחשבות?
"מחשבות חמוריות" עם ראש כלפי מטה שרואים רק את הבוץ של החיים ורק את הפרסות שלנו ורק רוצים להשתחרר מהעול הזה ומתי אפשר לנוח? או מחשבות של ימים נוראים של עשי"ת של להרים לרגע את הראש מהבוץ של החיים ולראות איזה יופי כל אחד בחלקת אלוקים קטנה שהקב"ה נתן לו. כמה פריחה, איפה המחשבה צריכה להיות.
חשבתם למה כינסו כל כך הרבה חגים לחודש אחד? מהמלכת השם ותקיעת שופר , אנחנו עוברים אל כל נדרי וסדר העבודה, ומשם לבניית סוכה, הושענות, שמחת תורה?
האריז"ל מלמד אותנו שכל הימים הקדושים, מראש השנה עד שמיני עצרת, הם למעשה מהלך אחד הבנוי נדבך אחר נדבך בבניין הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים.
בימים אלו נקבע כל הקשר בינינו לבין הקב"ה, האמונה, האמון, ההישענות, תחושת השוויות – הערך העצמי שלנו, כוונות הלב שלו- הכל נבנה כאן ועכשיו בימים אלו!
מה יוצא לנו מזה? מה אנחנו 'הקטנים' , " שאין בנו מעשים" יכולים להרוויח מהימים האלו?
אז ככה, ראשית אנחנו מבינים שביהדות הכל קשור, עולם, שנה , נפש. מה שקורה בעולם, ההתחדשות שמתרחשת בעולם, החדשות האקטואליות, ותחושת ההתחדשות האישית בנפש, התעוררות של רצונות טובים , קבלות לשנה החדשה, הכל קשור. בימים ההם בזמן הזה, היה, ,הווה יהיה, הכל אחד! חי נושם בועט, ולא רק בלוח השנה שתלוי על הקיר, בתפילות שסימנו במחזור ימים נוראים, אלא מאיר גם בחיים הפרטיים שלנו.
באו יחד נחדש קשרים ישנים, גם עם עצמנו, ועם האנשים הכי יקרים לנו בתא המשפחתי.
אז אני רוצה לשאול אתכם מה זה אומר להיות בקשר ? אם אני מאכילה את הילדים שלי, מלבישה אותם, משחקת איתם? זה נקרא שאני בקשר עם הילדים שלי?
ואם אני מגהצת לבעלי חולצות לקראת השבת, שולחת לו את החליפה ניקוי יבש? זה נקרא שאנחנו בקשר? ואם אני מתפללת שלוש תפילות ביום, מברכת וכו', זה נקרא שאני בקשר עם בורא עולם?
תסכימו איתי שבקשר יש את החלק הגלוי, שהוא החיצונות של הקשר. אלו המעשים שאנחנו עושים, הדבורים שאנחנו מדברים וכו'. אבל יש בקשר גם את הפן הנסתר , והוא כוונת הלב בזמן המעשה.
ואת עוצמת כוונת הלב, את עוצם האהבה שאני מסוגלת להכניס לפעולות הכי יומיומיות בבית לדוגמה, אף אחד בעולם לא מסוגל. כך גם כלפי כוונת הלב בברכת "שהכל נהיה בדברו" ובכל מצווה בין אדם למקום או בין אדם לחברו שאני מסוגלת לכוון אף אחד בעולם לא מסוגל. כוונת הלב, היא ניגון הנשמה הייחודי לב אחד ואחד מאתנו.
ככה העולם שלנו מתנהל, חיצוניות ופנימיות. ימות השבוע ושבת, גוף ונשמה. והחיצוניות אמורה לשמש את הפנימיות ולהעצימה, לתת לה ביטוי גלוי. הנה דוגמה:
נניח שקיבלתם הזמנה לחתונה. החתונה עם ההזמנות והתזמורת וכל הבגדים היפים שנלבש, והמנות והמזנון שיחכה לנו והצלם וכמה כסף שנשלם על כל החגיגה שתהיה כמה שיותר מושלמת זה ביטוי לחיצוניות של הקשר האמיתי, בנין האהבה בין החתן לכלה, עומד להיבנות בית חדש, בית נאמן בישראל. כל החתונה משמשת כתפאורה הצד הגלוי של החיבור הפנימי לקשר בר קיימא ב"ה. לא ייתכן שאנשים יוציאו הזמנה לחתונה שלא מתקיימת.
העמדת החופה, נמשלת לראש השנה. "אמרו לפני מלכויות", אנחנו לא מבקשים על עצמנו, רק על כינון הקשר. כך גם מתחת לחופה, הבקשה היחידה של החתן, " אם אשכחך ירושלים..." ושבירת הכוס, באים להעיד שמים וארץ על אמיתות הקשר גם בטוב הגלוי והנגלה וגם בעת משבר – שבירת הכוס. לא לשכוח את הקשר, את התכלית .
אז מה פספסנו?
הרבה פעמים בחיים אנחנו חווים את החיצוניות, את הצד הגלוי של הקשרים שלנו, הכי קרובים, אפילו עם עצמנו. ושהמציאות "נשברת" אנחנו עסקים בלחפש "דבק שלוש שניות" הכי טוב כדי להדבק את השברים.
לדוגמה, אם הילד מתחצף, השאלה הראשונה שאני שואלת את עצמי ( אם אני לא צועקת עליו
איך אני גורמת לו להפסיק להתחצף עכשיו, באיזו טכניקה עלי להיעזר כדי להפסיק את החוצפה – מיד!
והכל כדי שלא אאבד שליטה על עצמי, על המחשבות שלי, "איזו אימא אני! "רק לי זה קורה בבית" וכו
"מה כולם יגידו?, ותמשיכו מכאן לבד.
עולה בדעתכם לרגע, לשנייה, שהחוצפה של הילד אינה קשורה למידות רעות שלו, אלא היא פשוט ביטוי גלוי , צעקה , לחוסר בפנימיות הקשר, בכוונת הלב שלכם? בהקשבה שלכם אליו? בהכרה כאב שלו? בחוסר שהוא חש?
ולפני שאת מוציאה לבעלך זימון "למשפט שדה" שבועי, על זה שהוא לא מספיק מכיל/מבין/קשוב/מחמיא/- הקיפי את מה שרלוונטי, ומה הוא!! כמובן צריך לעשות כדי להשתפר!
תני דעתך, שמה שאת חשה זה בעצם גילוי חיצוני, תופעת לוואי של חסרון בפנימיות הקשר, בכוונת הלב. וגם הסליחה השבועית או היומית שהוא יבקש, תהיה סליחה על המעשים ולא על כוונת הלב.
כך זה בדיוק קורה בקשר שלנו מול בורא עולם. על פנימיות הקשר הזה על כוונת הלב , על הכנסת הרגש אנחנו עובדים בימים האלו. באלול בקשנו סליחה על המעשים. סליחה שלא ברכתי, סליחה שלא וכו. בעשרת ימי תשובה אנחנו מבקשים סליחה שלא הבנו.
סליחה שלא הבנו שהמצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו הם אמצעים לביטוי קשר בינינו לבין בוא עולם. סליחה שלא נתנו את הלב לאבא. סליחה שפעלנו את הפעולות על אוטומט. "ברכתי" התפללתי" וכו.
עכשיו אנחנו מבינים שעומק הקשר תלוי בכמה כוונת לב הכנסנו למעשים הגלויים. גם בבית , גם מול עצמנו, ובוודאי מול בורא עולם. מחפשים לחזק קשרים? להעצים קשרים? עבדו על כוונת הלב.
אנחנו צריכים לזכור שהחיצוניות אמורה לשמש את הפנימיות ולא להיפך.
תתחדשו!
התחדשות לשנה הבאה עלינו לטובה. הנביא ישעיה אומר : דרשו השם בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב. זו המהות של עשרת ימי . יש פה משהו שצריך לתת עליו את הדעת. איך יכול להיות "דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב"? חשבתי שהקב"ה הוא תמיד נמצא, תמיד פה אתנו. לנו לפעמים בהרגשה נדמה שאנחנו לבד.
אז בבקשה "דרשו את ה'" כי לכם אולי נדמה שהוא לבד אבל כשאתם דורשים אותו מתוך התחושה שאתם חשים לבד, תדעו לכם שהוא נמצא, "אם אסק שמיים שם אתה ואציעה שאול הנך" "קראוהו בהיותו קרוב" הרי כתוב "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת". אם אתם חושבים שהוא רחוק אתם כנראה עדיין לא הגעתם למדרגה שלקרוא לו באמת. תשובה, זה התכל'ס. לרצות, להשתוקק ,כל הזמן לבקש את הקשר .
תכלס מה עושים?
מנסים השבוע בעזרת השם, לצאת מהאוטומט בקשר עם השם, ובקשר עם משהו קרוב.
אפילו עם עצמנו. להזכיר לעצמנו שלא נצלנו את הכלים שנתנו לנו לקשר והקדוש ברוך הוא , לא ברא אותנו רובוטים. " חיי עולם נטע בתוכנו" , וואוו כמה מחשבות, כמה רצונות, בשנייה, בהרף עין , ולמרות כל " חיי העולם " והמרוץ הבלתי פוסק- לנשום רגע, להמליך את השם יתברך ברגע הזה, בפעולה הזו , כמו לברך, אפילו לאכול, אבל מתוך מחשבה נכונה- תודה בורא עולם שאני יכולה לראות את הצבעים הנפלאים של המאכלים! וככה תפרטו... , לנהוג, לדבר, מה שתבחרו, ולעשות לו חשבון, לתת את כוונת הלב.
ולזכור שייחודים זה לא רק ליחידיי סגולה, אלא לנו עם סגולתו.
אני מחכה לשיתופים שלכם
גמר חתימה טובה.
רוצות לשמור על קשר עם הרבנית לוריא? לשליחת משוב, הערות והארות: mhithabrut@gmail.com