לעמוד בתור, מלפנים ומאחור... כשהיינו ילדים חשבנו שזה מין שיר שמסדר לנו את התור לנטילת הידיים. כשגדלנו הבנו ש'לעמוד בתור' זה משהו שכנראה לעולם לא נתפטר ממנו.
איכשהו, כל הזמן אנחנו צריכים לעמוד בתור כלשהו ולחכות למשהו.
כן, כמובן, אנחנו עומדים בתור לדואר, לרופא, לרוקח, לקופאית... אבל כל אחד מאיתנו ממתין בתור נוסף בחיים שלו, על בסיס קבוע – הוא ממתין בתור אצל השם יתברך. מחכה שמשהו יקרה, הוא כבר עשה הכל הכל הכל, ועדיין מוצא עצמו מאחורי הדלת הנעולה של השמים...
כל אחד וההמְתנה שלו. המְתנה לזיווג, לילדים, לשלום בית, לשמחה, לאהבה. לכסוף למשהו, לרצות אותו כל כך, להתפלל עליו, להתגעגע אליו, ו---להמשיך לחכות.
המְתנה.
לא סתם המתנה. אלא שנים של המְתנה.
ובהמְתנה, זה נראה כאילו זה נמשך אלפי שנים. ולפעמים אפילו נדמה שזה ימשך עוד אלפי שנים. אולי זה יגמר אבל עוד אלפי שנים...
"וְזֶה כְּלָל – שֶׁכָּל הַהִתְרַחֲקוּת וְהַנְּפִילוֹת בְּשָׁרְשָׁם נִמְשָׁךְ מִפְּגַם אֱמוּנַת הָרָצוֹן שֶׁמִּשָּׁם כָּל הַתַּאֲווֹת וְכוּ', וְהָעִקָּר נִמְשָׁךְ מִבְּחִינָה הַנַּ"ל, מֵחֲמַת שֶׁאֵין הָרָצוֹן חָזָק עֲדַיִן וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא בְּחִינַת מֵצַח הַנָּחָשׁ שֶׁיּוֹנֵק מִזָּקֵן דְּסִטְרָא אָחֳרָא חוֹתֵר וּמִתְגַּבֵּר לְהַטִּיל סָפֵק בָּרָצוֹן, כִּי בְּוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִכְפֹּר בְּהָרָצוֹן לְגַמְרֵי, כִּי כְּבָר לָחְמוּ עִמּוֹ הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְהַבָּאִים אַחֲרָיו וְנִצְּחוּ אוֹתוֹ, וְגִלּוּ הָרָצוֹן בָּעוֹלָם עַל יְדֵי כָּל הָאוֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים וְכוּ' אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל, וְעַל יְדֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה הַנְּעִימָה שֶׁנָּתַן לָנוּ בִּכְתָב וּבְעַל פֶּה, וְעַל-יְדֵי כָּל הַנְּבִיאִים וְהַזְּקֵנִים וְהַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁבָּאוּ אַחֲרָיו שֶׁגִּלּוּ חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים וְנִשְׂגָּבִים כָּאֵלֶּה וְכוּ', אַךְ עִקַּר כֹּחוֹ עֲדַיִן לִלְחֹם עִם חֲלוּשֵׁי כֹּחַ שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל הוּא רַק עַל יְדֵי בְּחִינָה הַנַּ"ל, שֶׁהוּא מַטִּיל סָפֵק בָּרָצוֹן, וְיֵשׁ בָּזֶה הַרְבֵּה לְדַבֵּר" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר, ה, אות ל).
כאשר אני רוצה משהו, והמשהו הזה בוודאי נכון, שני מוקשים אורבים לי – פגם באמונה או פגם ברצון.
אם זה משהו שתלוי בבחירה שלי, שיש לי עוד עבודה בו בשביל שהוא יקרה – אורב לי פגם הרצון, שלא אתייאש אפילו שזה נראה לי עוד רחוק כל כך, שאמשיך לעמול אפילו שאני נופל שוב ושוב...
ואם זה משהו שהוא אך ורק בידי שמים, שאין לבחירה שלי שום השפעה עליו – אורב לי פגם האמונה. 'אולי זה לא יגיע? אולי עוד 200 שנים זה יגיע? אולי אני לא בסדר? אולי לא מגיע לי? אולי היה עלי לנהוג אחרת ובגלל זה יש בעיה? אולי זה המשהו הרַע הזה בתוכי? אולי זה גדול מדי לבקש את זה? אולי זה הגורל שלי – לא לקבל את זה? אולי בקשתי משהו לא נכון?'
כך או כך, מדובר בספק שחודר לחדר ההמתנה הפרטי שלי אצל השם, ומפריע.
רבי נתן אמר שאי אפשר לכפור לגמרי ברצון ובאמונה, כי צדיקים גדולים כבר נלחמו עליהם. הרצון ישנו, האמונה קיימת, אבל על העוצמה שלהם ניטשת מלחמה, לתוכם מחלחל הספק. עיקר כוחו של הסטרא אחרא – להטיל ספק ברצון ובאמונה שמה שאני רוצה יקרה ובגדול!
"וְזֶה בְּחִינַת פְּגַם הָעֵרֶב רַב שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, עַל יְדֵי זֶה שֶׁאָמְרוּ 'כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ'. 'לֹא יָדַעְנוּ' דַּיְקָא, שֶׁהִטִּילוּ סָפֵק בָּרָצוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת קְדֻשַּׁת מֹשֶׁה, שֶׁעָסַק לְגַלּוֹת הָרָצוֹן עַל יְדֵי יְצִיאַת מִצְרַיִם וּמַתַּן תּוֹרָה בְּאוֹתוֹת נוֹרָאוֹת כָּאֵלֶּה, עַד שֶׁגַּם הָעֵרֶב רַב לֹא יָכְלוּ לִכְפֹּר לְגַמְרֵי בְּשׁוּם אֹפֶן, רַק הִתְנַכְּלוּ לְהַטִּיל סָפֵק בָּרָצוֹן... וְכָל זֶה עַל יְדֵי שֶׁאֵחַר קְצָת לָבוֹא, בְּחִינַת 'וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹּשֵׁשׁ מֹשֶׁה' וְכוּ'".
הטלת הספק הזו מגיעה מפגם חטא העגל, שהערב רב אמרו: 'אנחנו לא יודעים מה קורה למשה... אולי קרה לו משהו... אולי הוא לא יחזור... אולי... לא ידענו'... הערב רב לא כפרו לגמרי ברצון. הם לא אמרו 'אנחנו בכלל לא רוצים לקבל תורה'. אלא... 'משה מאחר. משה מבשש לבוא. לא ידענו מה היה לו'... הם זרעו ספקות בהמתנה הוודאית למשה.
"כִּי מִי שֶׁרוֹצֶה לְהַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ אֱמוּנַת הָרָצוֹן וּלְהִנָּצֵל מִכָּל הַצָּרוֹת עַל יְדֵי זֶה וּלְמַלֹּאת כָּל חֶסְרוֹנוֹתָיו רַק עַל יְדֵי זֶה, הוּא צָרִיךְ לְהַמְתִּין וּלְהַמְתִּין בִּבְחִינַת 'טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת ה''''...
מי שרוצה להמשיך על עצמו אמונת הרצון ועל ידי כך למלא את חסרונותיו – עליו להמתין ולהמתין.
ליחל לישועה ולדומם את הקולות הספקניים. לשבת ולשבת. להמתין ולהמתין.
וזה קשה. וזה ארוך. וזה מתיש. אבל זו הדרך.
ולפעמים, כשפשוט ממתינים ודוממים, בלי לשאול שאלות וקושיות, זה הרבה יותר קל.
מתי?
כאשר יודעים, שזאת מטרה בפני עצמה – המְתנה.
כל עוד מסתכלים על ההמתנה כעל פרוזדור זמני מאוס, שאין ברירה אלא לעבור בו, והלוואי שכבר ייגמר והסיוט הזה יהיה מאחורי – זה יכול להיות מעצבן, מעייף ומלא בקוצר רוח, אבל ברגע שרואים גם בהַמְתָּנָה יעד היא הופכת למַתָּנָה והכל משתנה!
אז מה אני אמור לעשות – עם הרווקות האינסופית שלי, עם הקושי בפרנסה, עם הבעיות בזוגיות, עם הכיסופים לילדים?
להמתין.
לא להמתין מהסוג של 'פאוס'. לא להמתין באופן פאסיבי, מאולץ, חסר ברירות. לא לשים את החיים שלי בהמתנה עד ש... עד שיהיו לי ילדים, עד שאתחתן, עד שמערכת הנישואין הזאת תיקרא באמת 'בית' ולא חברת כח אדם...
לבחור בלהמתין. לחיות בלהמתין. להמתין בנוכחות מלאה. להמתין וליחל.
זהו.
ובוודאי, שהישועה תגיע.