"אָנָּא כַּנָּה. עוּרִי נָא. הִתְעורְרִי נָא. עִמְדִי נָא. הִתְיַצְּבִי נָא. קוּמִי נָא. חַלִּי נָא. בְּעַד הַנֶּפֶשׁ חֲנִי נָא" (תפילת יו''כ).
שבוע גורלי. שבוע של סיום והתחלה. שבוע בו מוטלת עלינו חובה, ללא בחירה בין קום ועשה לשב ואל תעשה. שבוע של סיום ספר שמות ותחילת ספר ויקרא, סיום בניית המשכן, בית שבו השכינה שורה ולקראת הפעלת המשכן להקרבת הקורבנות של ספר ויקרא הקשר בין העם לבורא העולם.
ובתוך כל הארוע החגיגי של השראת השכינה מתגלה מחלוקת בהנהגה, איך בונים את המשכן.
"בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך, ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו משה רבינו, מנהגו של עולם - אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן! כלים שאני עושה - להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא עשה משכן ארון וכלים. אמר לו שמא בצל אל היית וידעת! (ברכות נה ע"א)
נו, באמת על זה המהומה? מה עניין קדימה יש כאן, וכי זה משנה מה יבנו קודם? מאי נפק"מ מה סדר עשייתן שהרי בסופו של דבר הכל יבוא על מקומו ויקוים כל הנצרך.
אבל דווקא פה למדנו פרק ב'דעת תורה'. כאן למדנו דין "כאשר צוה ד' את משה". כל חיינו סובבים את הכלל המרכזי של "כאשר צוה ד'", מעשה שלא בזמנו אין בו כל קדושת המעשה, שהרי כאשר יניח אדם תפיליו בלילה בעבור יהיו מונחים עליו מיד כשיפציע אור ראשון, אין בכך קיום הנחת תפילין כי המצוה צריכה להיעשות בעת מצותה בדיוק.
'כאשר צוה ד' את משה' ובצלאל עשה כאשר צוה – כסדרם, לולא היה עושה כך לא היה מתקדש המשכן בקדושתו. וכן מצינו במצות וידוי מעשרות "וְגַם נְתַתִּיו... כְּכָל-מִצְוָתְךָ, אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" (דברים כו, יג) וכתב רש"י "ככל מצותיך, נתונים כסדרן".
כך מקיימים תורה, ויותר מזה, כך חיים תורה!
כי כאשר האדם משנה כהוא זה מ"כאשר צוה ד'" הוא מחטיא את המטרה. ממש כמו פסי רכבת מקבילים, כאשר נזיז את אחד הפסים ולו מילימטר אחד בודד, אמנם כעת יראה הדבר כחסר משמעות, אך לאחר קילומטרים רבים הפסים כבר לא יהיו מקבילים והרכבת לא תוכל להגיע ליעד.
כולנו רוצים לחיות תורה, העובד והלומד, האיש והאשה, הצעיר והמבוגר, 'כי הם חיינו'. וכבר הורו לנו חז''ל שבכל דור ודור מעמיד הקב''ה את מנהגי הדור 'עיני הדור' 'דור דור ודורשיו' ועל פי מוצא פיהם אנו פועלים הם גדולי ישראל המכוונים אתנו לקיום תפקידנו בפרט ובכלל.
לפעמים מסתפק האדם האם על כל דבר הולכים לשאול את הרב, האם מספיק לעיין בספרי הפסיקה או האם מספיק שיקול דעתי האישי. אך לפעמים מתדפקים גדולי ישראל בחלוננו ועל מפתן דלתנו, ומכין לפנינו באצבע צרדה "עורו נא, התעוררו נא ,עימדו נא, קומו נא, בעד הנפש..".
יוצאים לרחובה של עיר זקנים, גאוני עולם, ישישים, תלמידי חכמים, אנשים שכל רגע מחושבן אצלם והם מניחים הכל כדי לזעוק כמעט ללא קול וכאשר הם יוצאים אלינו ומורים לנו את אשר נעשה לא זזים מאומה מאשר יורנו 'על ימין שהוא שמאל ושמאל שהוא ימין'.
השבוע נזכה להיות מאלו אשר שם חלקנו מיושבי בית המדרש "כי הם רצים ואנו רצים..."
"כאשר צוה ד'"
הרב ישראל אברמובסקי - ראש בית מדרש 'תורה והלכה'