"רבים חושבים, שאל המלחמה מתרגלים ובהמשך הזמן חדלים לפחד מפניה. זה לא נכון: במידה שירבו ימי היותך במלחמה, כן ירבה פחדך. אם מפני שהעצבים מתקלקלים, אם מפני שאימות המלחמה מתגלות יותר ויותר, אם מפני סיבות אחרות" (יוסף טרומפלדור)
רצף הפיגועים מציף אותנו בסרטוני אימה, תמונות זוועה ובעיקר מנסים להכניס אותנו לזירת האירוע. העם צמא לדם באמתלה לניוז; לראות את הפחד בעיניים, לשמוע הרעד בקול. אם אפשר לקנח בתמונת המחבל טבול בשלולית דם, אדרבה. גם לתמונה של פצוע יהודי, קשה ככל שתהיה, יש ביקוש, אבל רק מעטים יודו בזה.
תשאלו כל עורך אתר עד כמה המילים "קשה לצפיה" גוררים קליק-בייט של גולשים ומקפיצים את הרייטינג באחוזים גבוהים, בהרבה מסתם בחירת מילים עניינית.
פרט לסיפוק יצר הסקרנות שלנו, יש בזה הרבה חסרונות, אבל מכיוון שאני חלק מהתופעה, אני לא ראוי להיות המבקר. בעצם, החסרון שלי הוא גדול יותר, את סרטוני הזוועה של המורדים בסוריה, (עוד לפני שנקרא שמם בישראל 'דאעש'), ראיתי באיכות צילום גרועה, אותם ניתן היה למצוא רק לאחר חיפוש ממושך בפורומים בערבית. איכות הצילום והפקות ההוליווד של דאעש רק הגבירו את התשוקה.
בשעות אחר הצהריים של יום שני שעבר, פורסם סרטון של המחבל בן ה-13 מוכה קשות, אחרי שפצע אנושות נער יהודי בן גילו. למרות עבר עשיר אישי בצילומי פיגועים, בסרטון הזה היה משהו שלא ראיתי קודם: בולמוס לדם.
ואז הגיע הלינץ' בבאר שבע.
• • •
במקרים רבים החוטא על פי התורה חייב מיתה. מגוון המיתות מצומצם (סקילה, שריפה, הרג וחנק), אך הדרך מעניינת (הרבה יותר מאיך שזה נשמע). למרות שהתורה ציינה מקרים רבים עליהם נגזר מוות, כידוע הוא שב"ד שהרגו אדם אחת ל-70 שנה זכו לכינוי הגנאי "בית דין קטלנית".
גם במלחמה על פי התורה יש כללים, רובם לא היו עוברים את אמנת ז'נבה, אך למרות ההיתר התורה לא מבטיחה שהמלחמה לא תשחית את דרכם של היהודים הכובשים ו/או האמונים על ההוצאה להורג במצוות בית דין. עם ההשלכות הם יצטרכו להסתדר בעצמם, עם המחשבות בלילה ועם היחס המחוספס כלפי הסובבים.
פרט למקרה אחד - עיר הנדחת וזהו לשון האור החיים בפרשת דברים (יג', יח'): "לפי שציווה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב, ואפילו בהמתם, מעשה זה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שסיפרו לנו הישמעאלים, כת הרוצחים במאמר המלך, כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר. והבחינה הזאת עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת. לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' רחמים" וממשיך רבי חיים בן עטר: "הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה. ואומר (הפסוק א.ג) 'ורחמך' - שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי, כמו כן יתנהג ה' עמו, שאין ה' מרחם אלא לרחמן" לשון האור החיים.
המלחמה מטשטשת גבולות, הפצת סרטונים לא תחדל, להיפך היא רק תגבר, אבל גם במקרים כאלה, אסור לנו להפוך לחיות. אסור לנו להתמכר לדם שפוך. נקלענו להסלמה הזאת, בואו נעשה הכל כדי לצאת מזה בשלום, פיזית ונפשית.
לו היה המחבל הצעיר שדקר את הנערים, מת במקום, לא היה מקום לצער. המשלחים שלו, אלו שעודדו אותו לפעול (ולא הלכו בעצמם) אשמים במצב אליו הוא הגיע. אבל בפועל זה לא קרה ובעיני כל השמחה לאיד סביבו הייתה נראית מיותרת.
המאבטח בבאר שבע שירה באריתראי אולי טעה בזיהוי, אבל הבאים אחריו טעו עוד יותר ואת המצפון הזה הם יסחבו איתם, רק כי פעלו על פי הדחפים שלהם. תנו לי לנחש שאלו שלא נרתעים משלוליות של דם ועיניים מתגלגלות של "מחבל", לא יירתעו גם במקרה שמישהו שרף להם את הפיוז או פגע בציפור נפשם.
ישנם כאלו שמוחים נגד הפצת תמונות וסרטוני פיגועים קשים. אני לא שם, הנה אמרתי את זה ואני יודע שאני לא בסדר. אבל למרות זאת יש לי תובנה אחרת: אל תהפכו את המוות והמלחמה הזאת למשחקי הרעב.
הכותב הוא עיתונאי ב"ידיעות הדרום" מבית ידיעות תקשורת
הצגת כל התגובות