על בקרת נזקים
כל קברניט יודע שכשיש סופה עסוקים רק בדבר אחד: לשרוד. אבל כל קברניט טוב יודע, שכשהסופה נגמרת, זה הזמן ללכת בין התרנים השבורים והדפנות הפצועות, לבחון קורה אחרי קורה, ואחרי שרשימת הנזקים ברורה לעינו המקצועית, להחליט מה דורש תיקון, באיזה סדר ובאיזה אופן.
גם הספינה שלנו עברה סערה. הגלים היו גבוהים, הרוחות עזות, וכל מיני מקומות שהיו תמיד אטומים ושלמים נפרצו פתאום. אבל כעת הגיעה העת לעשות בקרת נזקים. ובקרת נזקים, כפי שיספר לכם כל מלח מתחיל, היא תפקידו של הקברניט.
יש לנו קברניטים ברוך ה'. הנזקים מונחים לפניהם, בהירים ומפורטים לעיניהם החודרות, לא פחות מאשר לעינינו. וברגע זה, הקברניטים אומרים לנו מהו הנזק הראשון והקריטי שיש לתקן. אנחנו מלחים פשוטים, ואין לנו אלא להקשיב, בתשומת לב, ולדאוג לנזקים הדחופים האלו שנגרמו בתאים שלנו ובסיפונים שתחת אחריותנו.
הקברניטים אומרים: הפרצה הראשונה שחייבים לסגור, הפרצה שמאיימת להטביע אותנו כרגע, היא הפרצה שנקראת: "בואו נדבר על זה". או בניסוח המודרני: "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר". לדעתם הפרסום והפומבי אינם מחטאים, הם מזהמים את כולנו. ובתנאי, שבצנעה נעשה כל מה שצריך. ויש לנו מספיק (או לא מספיק) מלחים אלמוניים שעומדים כל השנה בפרץ הזה, ומסתייעים בכל גורם נחוץ, ואינם מסתירים, ואינם מחפים.
הקברניטים מבהירים: יש נושאים שהצנעה יפה להם. והשיח והטיפול בנושאים האלו – הצנעה יפה גם להם. לא ההתעלמות יפה להם, לא השתיקה, רק הצנעה. הקברניטים יודעים, כפי שיודע כל אדם שעיניו בראשו והוא איש בין אנשים, שרבני השכונות והערים מוסרים את נפשם על הזעקות השקטות האלו, ומטפלים בהם בכל כח ובכל לב.
הקברניטים מכירים בגודל הסכנה, בעומק הכאב ובחיוניות הטיפול הזה. אבל דבר אחד הם לא מקבלים: את הפרסום. הרבנים המטפלים והמסייעים להם מקבלים את התמיכה בהם, גם היא בצנעה, מכל מי שהם צריכים. מי שחושב שהקברניטים מכוונים בדברים שאמרו, נגד אותה פעילות קדושה וחיונית (ואלמונית ברובה) זו, אינו אלא מטעה. אילולא המלחים הצדיקים הללו, שעומדים כל השנה בפרץ, לא היה קיום לספינה.
ועוד מבט. מי שסירתו נטרפה, הנפגע, חייו מלאים בה. היא מטלטלת את חלומותיו בלילות, רודפת את רוחו בימים ומתיזה מלח דמעות על רגעים מתוקים בחייו. ובאופן טבעי, הוא מבקש שהסערה הזו תמלא את החיים של כולנו. שנסער איתו, ניטלטל איתו ונטעם מהמליחות הנוראה. אבל הקברניטים אומרים: למי שנפצע בסערה מגיעים כל האמון, כל הטיפול, כל הקבלה וכל התמיכה. מגיעה לו אוזן קשבת וכתף איתנה ואי של מנוחה, וגם מיצוי הדין עם הפוגע מגיע להם. אבל יש דבר אחד שהקברניט לא יכול לתת להם, שאסור לו לתת להם: להכניס את הציבור כולו לעין הסערה הזו, לטרוף בה סירות נוספות. הפגיעה שגורם הפרסום והעיסוק הציבורי הזה לאלו שלא נפגעו, גדולה, התועלת לאלו שנפגעו, קטנה או מזערית.
לפעמים בעת הסערה הדופן נקרעת והנזק גדול. אולי לא את כל הנזקים נוכל לתקן. לפעמים בעת סערה דברים יוצאים לרשות הרבים, ולעיתים רחוקות הם אפילו צריכים היו לצאת לרשות הרבים. אבל גם היציאה הזו צריכה להיעשות במינימום ההכרחי ביותר. לצמצם את השיח. לצמצם את הנזק. ולסגור את הפרצה הזו מיד כשאפשר.
קחו את המחשבה הזו אל התא הפרטי שלכם. בתא הזה, בין הקירות האלו, יש ילדים ונערים ותלמידים. השאלה מה לעשות ואיך לתקן היא אישית מאד, עדינה, ודורשת אוזן קשבת ושכל ישר. אבל קחו איתכם את תמונת הקברניט, את דבריו, את פקודת היום שלו: לסתום את הפרצה הזו. להשאיר מקום, סגור, מוגן ופרטי, למה שיפה לו הצנעה. ולהשאיר באור השמש רק את מה שיפה לו הפרסום, האור והציבוריות.
ואם אינכם מסכימים עם הדברים, חכו, ותחשבו שוב.
הצגת כל התגובות