בחור הישיבה הליטאי, מסתכל בערגה על אחיו הספרדים והחסידים, באמצע החורף, בדיוק בזמן שהלימוד שלו צריך מעט 'חיזוק' – או אז מגיע ט"ו בשבט ועיניו כלות ל'חקל תפוחין קדישין' של אחיו החסידים.
המסיבות הנוצצות ומגשי הפירות הצבעוניים העמוסים בכל טוב, לא נותנים לו מנוח. בעיני רוחו הוא מדמיין את הרבי מויז'ניץ מלהטט בידו וכל הפרנצ'עס קופצים, שרים ושמחים. ואיפה הוא? עוד יום רגיל ושגרתי כשרק אם התמזל מזלו, הישיבה חילקה כמה תמרים ובננות בארוחת הערב.
"למה?", הוא תוהה לעצמו בקול גדול, "נכון שלא עושים אצלנו 'עסק' מט"ו בשבט, נכון, אין סעיף בשולחן ערוך ש'הסדר' צריך להיפסק, וחדר האוכל ייהפך באבחה אחת, לעמוס בפירות מטוב הארץ ותזמורת שתדע להקפיץ את הבחורים ותגרום להם להוציא את כל האנרגיות הכלואות מזמן החורף של מסתיים, אבל למה?!".
האננס הצהוב והעסיסי, מ'הטיש פיירעס' של הרבי מזוטשקא קורץ לו וגם האבטיח האדום של זימיגארד עושה לו עיניים לוחשות, גם הפסיפלורה של ראחוב והקוקוס של דעעש עולה על כולם, כמובן. אך הוא יודע שאין סיכוי להיעדר מ'הסדר'. המשגיח, בלילה הזה במיוחד, מכיר את כל סיפורי הבחורים על החולי הפתאומי שתקף אותם, והוא ממליץ 'בחיבה' לשמור את החולי לאחר ט"ו בשבט.
"יש לי נשמה חסידית", הוא אומר למשגיח, שפוער עליו עיניים ציניות. "איפה זה מתבטא בתפילה היוקדת שלך?", שואל המשגיח 'בחביבות', ומחזירו אחר כבוד לספסל ושולח אליו את 'המשיב', שיסביר לו כמה דברים על עד אחד נאמן באיסורים.
הלהט החסידי היוקד של הבחור הליטאי, לא נותן מנוח. לא מדובר פה על להבדיל - רצון לצפות במסי מבקיע שער או להתעדכן מה מצבו של גדליה מ'השבבאניקים', מדובר פה בתשוקה רוחנית להתחמם לאור הפירות המנצנצים שמלווה אמנם בצלצולי סוף הזמן – אך עדיין רוחנית.
רגע לפני שהבחור היקר שלנו הולך להתנחם באי אמירת 'התחנון' - גם במנחה שלפני ט"ו בשבט וגם בחג עצמו, החלטתי לעזור לו וחזרתי אל ראש הישיבה, אותו ודאי אינכם שוכחים - מהריאיון הנדיר והמקיף שנתן לי בחג הפורים לפני מספר שנים.
כמובן שלפני השיחה היו לי חששות כבדים. כמעט שנה חלפה מהראיון ולא ידעתי האם ראש הישיבה כועס עלי או שמא, להפך הוא שמח.
להפתעתי, ראש הישיבה רגוע ונינוח הרבה יותר מאי פעם, הוא כבר הבין שהשמיים לא נפלו כשהוא התראיין לאתר אינטרנט ו'יתד' לא פרסמו את ההכחשה שלו. בפתח השיחה החלפנו חוויות מהכתבה הקודמת, "חשדו בך?", שאלתי בחשש, "לא, אף אחד לא חלם, כלום".
בפורים, הבאנו את הצד שלך - את הצד של ראשי הישיבה, הרבה אנשים התחברו לדברים שאמרת - ובצדק. תמיד צריך טיפה אנושיות וחמלה, גם כלפי אנשים חזקים. השאלה היא למה אתה וראשי הישיבות במעמדך לא מתחשבים בבחורים? תתנו להם לצאת לחסידויות הגדולות או שתעשו להם חגיגה בתוך הישיבה - חוץ מבננה ותמר בחדר האוכל?
"הטעות מתחילה כאשר אנשים חושבים שיש לי לב ליטאי קר, ואין לי רגש לחגים. הרי גם אני הייתי בחור ישיבה, וגם בזמני, לבי היה יוצא למסיבות הנוצצות של החסידים (הטישים המפוארים. ח"ב) - אך אני הבנתי, שאם אני רוצה לגדול בתורה ולעשות מעצמי משהו, אני חייב להתעלם מזה - רק כך גדלים בתורה, אין פתרון קסם אחר".
ראש הישיבה לא חושב שהדורות השתנו מאז שראש הישיבה היה עלם צעיר לימים?
"'משה קיבל תורה מסיני' - יש לנו מסורת של עולם הישיבות העוברת מדור דור, כל שינוי במסורת - כמוה כעשיית חור בספינה המפוארת של עולם הישיבות, למרות הרצון שלי, אני לא מרגיש מספיק 'רפורמטר' בנושא הזה, אם באמת יש ביקוש, אני מאמין שכמו כל שינוי - השינוי יחל מלמטה ויגלוש לכיוון למעלה".
בין השורות, נראה שראש הישיבה אכן חושב שזה דבר חשוב, אך הוא מפחד להיות הראשון. רק בפרשת השבוע האחרונה קראנו על 'נחשון בן עמינדב', שהיה הראשון שקפץ למים, מדוע שראש הישיבה לא יהיה ה'נחשון'?
"אתה צריך להבין אותי, אני חניך האסכולה הליטאית, אצלנו - לקפוא על השמרים - זו המעלה, כמו שאתה אומר 'הדורות השתנו', ואולי אם היום 'נחשון' היה קיים, אז המעלה הייתה לא לקפוץ ראשון, אלא להפך לקפוא על השמרים, כך אני קיבלתי, במיוחד בדור קשה ובעייתי כמו שלנו - אסור לשנות כלום מהמסורת".
ראש הישיבה, לא הכחיש שט"ו בשבט זה דבר חשוב, האם אכן כך?
"תמיד אתה יודע לנבור לי בנבכי הלב ונראה שגם הפעם אתה מצליח לגעת אצלי בנקודה רגישה. מה אתה חושב לעצמך? שאני לא איהנה להיות יום אחד בשנה כמו אדמו"ר, שיושב לצד שולחן עמוס בפירות ומאכלים טובים, לנגן שירים ולזרוק שיריים? אתה חושב שרק הבחורים נהנים מערב כזה? אני אעדכן אותך שאני אהיה הראשון שאיהנה, אך אני יודע לשמור על עצמי מפני רוחות הזמן, בדיוק כפי החינוך שמושרש בי אותו אני מנחיל הלאה לדורות הבאים".
אם כבר ראש הישיבה החל לפתוח את צפונות ליבו, אשמח שכבודו ירחיב, למה הדברים דומים? לשיעור כללי חשוב עם מאות משתתפים או לשיחת מוסר ב'חניכי' בבין הזמנים?
"אתה קצת מתלוצץ, אך אני אתעלם. העבודה היומיומית של ראש הישיבה שוחקת מעט, סדר היום די חדגוני ולא מתחדש. גם אני במעמדי חייב איזה ריגוש. אני לא דומה לר"מים שיש לי בישיבה, כי לצורך ההמחשה, אם ר"מ רוצה להשתחרר זה לא יהיה מוזר שהוא יצא לטיול אופניים בצפון. ומה אני? אני חייב להיות כל היום חנוט בעניבה ובפראק, אחרת זה 'ספאסטנישט', לי אסור מה שלר"מים מותר.
"לכן, איפה אני יכול להשתחרר? אין כמו טיש ט"ו בשבט שיגרום לי שחרור, הרי אני גם בן אדם, כשאני נמצא בראש הפירמידה ויכול לשחק בתלמידים שלי ולזרוק שיריים, אין שחרור גדול מזה בעבורי. למה הדבר דומה? למסירת שיעור מוסר ערב ראש חודש אלול באחת מ'ישיבות בין הזמנים' למאות בחורים שאותם אני לא מכיר והם לא מכירים אותי - שם באמת אני משתחרר, אני מגביה את הטון בדרמטיות, נועץ עיניים רושפות כדי להגביר את הלהט ובקיצור נותן מה שקוראים לזה 'שואו', וזה באמת משחרר אותי".
ראש הישיבה, קצת מבוהל מהפתיחות יתר שלו, ומתחיל להשתתק ולמולל בזקנו. "תראה", הוא אומר לי לסיום, "חשפתי לך הרבה מרחשי הלב של ראשי הישיבות - מאלו הנמצאים ברום הפסגה, תדע להשתמש בכך בחכמה", ומוסיף, "כמו שאומר ה'נפש החיים', שלא לקנטר ולהתגאות. תדאג שיצאו מזה רק דברים טובים".