בעוד זעקות שליח הציבור ב"ונתנה תוקף" עדיין מהדהדות באזננו, כשאימת הדין מרחפת על כל יהודי ושמחת המחילה כבר בפתח - זהו אולי הזמן להיזכר ב"יום הדין הגדול" של ארצות הברית של אמריקה שהתרחש בימים אלה לפני 22 שנה: פיגועי ה-9.11.
>> למגזין המלא - כנסו
אסון פיגועי ה-11 בספטמבר פגע בלב ליבה של אמריקה הגדולה, אך בו בעת גבה את חייהם של יהודים ישרים וצדיקים שזכו למה שחז"ל הגדירו "ושוב יום אחד לפני מיתתך", בשעה ששהו במגדל אחרי הפגיעה בלי אפשרות לצאת ממנו עד הרגע האחרון.
הסיפור הבא הוא תיאור רגעיו האחרונים של יהודי חרדי בשם שימי ביגלייזן: שיחת הטלפון, הפיצוץ וניתוק השיחה שבישר למשפחתו הכואבת כי אבי המשפחה נלקח לגנזי מרומים, כפי שהובא באתר החרדי YWN.
בוקר שגרתי - ופיצוץ
היה זה יום שגרתי במשרדו של סגן נשיא קרן הנאמנות 'Fiduciary Trust International', ששכנה במגדל הדרומי בבנייני התאומים - ה-World Trade Center המפורסם, כאשר לפתע שמעו מר ביגלייזן ועובדיו פיצוץ אדיר שהרעיד את המשרד.
בשעה זו עוד לא ידע איש העסקים החרדי שבאותם רגעים פגע מטוס נוסעים במגדל הצפוני השוכן בסמוך. באינסטינקט ראשון הוא התקשר לאשתו ואמר לה: "היה פיצוץ ליד", אמר סגן נשיא החברה בן ה-42. "אל תדאגי. אני בסדר".
אבל כבר בשלב הזה כולם הבינו שצריך לברוח - ומהר. כאשר התמהמה ביציאה רגע לפני גרם המדרגות, פנתה אליו מנהלת פרויקט שעבדה תחתיו ואמרה למנהל שלה: "לא משנה מה אתה מחפש עכשיו, זה לא חשוב. בבקשה תבוא", והחלה לרדת. אך למרבה הצער הוא התמהמה במשרד, החלטה שתעלה לו בחייו.
באותה שעה זרמו הדיווחים על מטוס שפגע במגדל התאומים ועדי ראיה דיווחו שראו במו עיניהם מטוס נוסעים ענק מתרסק לתוך המגדל הצפוני של מרכז העסקים הניו-יורקי.
This browser does not support the video element.
המטוס השני פוגע במגדל
ר' שימי היה עדיין במשרדו, כאשר החליט לבצע שיחת טלפון נוספת לאשתו רק כדי לומר לה: "אני אוהב אותך". אולי מתוך הרגשה - שהוא לא יצא מהאירוע בחיים. למרבה הצער, טרם הספיק לרדת את המדרגות, פגעו כנפי המטוס השני במגדל הדרומי בו עבד איש העסקים החרדי.
חדר המדרגות היה אפוף עשן, ולהבות עצומות עלו ממנו, באופן שגם הוא כבר הבין שאין לו דרך לצאת משם בחיים. אשתו מרים, שהתה באותה עת בביתם הפרטי בשכונת פלטבוש שבברוקלין, והחזיקה את שיחת הטלפון עם בעלה הלכוד.
בדאגתה כי רבה, מסרה את הטלפון לחבר המשפחה מתנדב ב'הצלה' המקומית בשם ר' דוד לנגר.
"דוד, תשמור על מרים ותשמור על הילדים בשבילי", אמר שימי לחברו. מעברו השני של הקו יכל איש ההצלה לשמוע את אזעקת החירום הקוראת לנוכחים על כך ש"הבניין מאובטח ושעל כולם להישאר במקום". הכרזה שאולי עלתה בחייהם של אנשים נוספים ששהו מתחת לאזור הפגיעה ויכלו לכאורה לברוח בזמן. הנהלת הבניין תכחיש בהמשך שהוכרזה הודעה מעין זו.
אבל כך או כך, בשביל הרב ביגלייזן ששהה בקומות הגבוהות מעל למקום הפגיעה זה כבר היה מאוחר מדי.
תוך כדי השיחה עם שימי חברו, חייג איש ההצלה לרופא מכר בשם גארי גלבפיש והתייעץ עימו מה לעשות במקרה של חברו שתקוע בין שמיים לארץ ולהבות בוערות מתחתיו.
חדרו של ביגלייזן החל להתמלא בעשן שחור וסמיך והשאלה שנותרה היא איך להישאר בחיים כמה שיותר. אולי נס יארע ויצליח איכשהו להשתחרר ממלכודת המוות.
הרופא היהודי שמע את המצב והסביר לאיש העסקים החרדי כיצד עליו לנהוג במצבו: "אתה צריך לעשות שני דברים", אמר הרופא. "הישאר צמוד לקרקע. והאם יש לך מגבת או סמרטוט? שים עליו מים ותניח אותו על הפה שלך."
בכתבה שהובאה במקור ב"וול סטריט ז'ורנל", תואר ר' שימי באותם רגעים שוכב על הקרקע עם מגבת רטובה שהצמיד לפיו: "שימי חזר לשולחן העבודה שלו ונשכב על השטיח הכחול בנעלי הזמש השחורות שלו, המכנסיים השחורים, חולצת אוקספורד וכפת הלבד השחורה שלו. מר ביגלייזן היה חסיד, חסיד מסור של האדמו"ר מבעלזא, מנהיג שושלת רבנים משנת 1815", מתאר העיתון האמריקאי.
למרות ניסיונו של שימי למצוא צינור מים כדי לעכב את השריפה, החדר היה כבר מלא עשן ולא ניתן היה לראות דבר. הרעיון הבא היה לנסות ולהגיע לגג המבנה ובשלב זה ניתק שימי את השיחה עם הבית בברוקלין על מנת לנסות את המהלך הנואש.
לאחר זמן מה, חייג שוב מר ביגלייזן לביתו ותיאר את המצב: "אנחנו אפילו לא הצלחנו להגיע למסדרון", הסביר לאשתו. הוא, יחד עם חמישה עובדים נוספים שנלכדו בלהבות ניסו להגיע לגג המבנה אבל זה כבר היה בלתי אפשרי. החום העצום יחד עם העשן שאפף את החלל כולו מנעו כל ניסיון של התקרבות לגרם המדרגות.
בבית כבר הבינו את המצב, ובעוד מר ביגלייזן נמצא על קו הטלפון עם אשתו, החלו שכנים ומכרים מהקהילה להגיע לביתה של האישה שבעוד דקות ספורות תהפוך לאלמנה.
בכתבה המקורית, תואר חוסר האונים המוחלט של הנוכחים בבית שהחליפו כמה מילים עם חברם הטוב, כאשר אחד מהם ניסה ברוב ייאוש וצער להתקשר למוקד החירום 911.
ניסיון נוסף של שימי וצוותו להגיע לגג נכשל אף הוא. השעה היא 9:45 בבוקר בניו יורק, שעה בדיוק לאחר הפגיעה במגדל הראשון, ושימי מבין שאפסו הסיכויים: "תבטיח לי שתדאג למרים", אמר לאחד מחבריו הקרובים ששהו בבית המשפחה. "תגיד למרים שאני אוהב אותה".
מוקף בתמונות של חמשת ילדיו, שוכב על הרצפה, מסר הרב ביגלייזן את צוואתו באופן ברור, מסביר לחברו בצידו השני של הקו כיצד יש לכלכל את נכסיו על מנת שהאלמנה תוכל להתמודד עם החיים החדשים והמאתגרים שלפניה.
באותם רגעים, חשב שימי על הנסיעה המתוכננת לירושלים עיה"ק עם בנו בן ה-19 בה תכנן להיפגש עם רבו האדמו"ר מבעלזא. הוא חשב על ראש השנה במחיצת הרב'ה ועל ה"לדוד מזמור" של ליל ראש השנה שנוהג הרב'ה לומר בקול רם.
ברגעים אלה, בעודו משוחח עם חברו ברגעים האחרונים לחייו, החל ר' שימי לנגן בשיחת הטלפון המרטיטה את מזמור התהלים באוזניו, בניגון המוכר של הימים הנוראים: "לדוד מזמור, לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה...", תפילת געגועים וערגה לירושלים ולרב'ה.
באותה עת, חבר אחר ששהה בבית המשפחה לקח את השיחה והעלה רעיון בפני שימי: "אתה יכול לצאת החוצה וללכת לגג", אמר החבר. הרעיון היה לשבור את החלון ולנסות לטפס מבחוץ עד לגג המגדל העצום. מר ביגלייזן קרא לקולגה: "בוא נלך! בואו נשבור את החלון!". בשעה 9:59, סחבו שני הגברים ארון תיוק גדול אל החלון ושברו אותו. "אני מסתכל מהחלון עכשיו", אמר מר ביגלייזן בטלפון. ואז הוא צרח: "אוי אלוקים!". המגדל התמוטט.
השיחה נותקה - לתמיד.
שבוע בדיוק לאחר מכן, עמדה האלמנה הטריה בבית הכנסת וחשבה ביתר שאת על מילות התפילה: "ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום.... מי במים ומי באש, מי בחניקה ומי בסקילה", וחשבה על בעלה היקר שמת בצורה פתאומית ואכזרית, אך נחמה עלתה בליבה כשידעה שבעלה הרב שימי מתפלל כעת את תפילות ראש השנה בגנזי מרומים, במחיצת השכינה.
גם שבעה ימים לאחר אסון התאומים, במוצאי ראש השנה, טרם נמצאה גופתו של שימי. בסוף יתברר כי יחד עם מר ביגלייזן גופותיהם של עוד 1,122 קורבנות - לעולם לא יאותרו מבין ההריסות.
למרות התקוות הדחוקות הבין אביו של שימי, שהגיע הזמן לשבת "שבעה", וכי אפסו הסיכויים למצוא את בנו בין החיים.
האלמנה הטריה, הגברת מרים ביגלייזן, נותרה גם עם שאלת עגינות מאחר וגופתו של בעלה - כאמור לא נמצאה. מיד עם צאת יום טוב שני של ראש השנה, התקשר אביו של שימי לרבו הרב הרשקוביץ מברוקלין. באותו רגע הודיע לו הרב כי הוא מכנס מושב בית דין מיוחד כדי לדון בדבר עגינותה של כלתו.
למחרת, צום גדליה, התכנסו שלושה דיינים בראשות הרב הרשקוביץ בבית הרב ודנו בפרטי המקרה כדי להתיר את האישה ולהורות על 'שבעה' כדין. בחדר נכחו שישה מחבריו הטובים של שימי כדי להעיד בפני בית הדין המיוחד על רגעיו האחרונים של חברם, כפי שחוו אותם בשיחת הטלפון המצמררת.
לצורך הדיון, הובא לשולחן עיתון ביידיש שכלל את תמונות הפגיעה, והחל הדיון הער על המיקום המדויק בו שהה מר ביגלייזן ברגעיו האחרונים, ביחס למקום פגיעת המטוסים.
הכל כולל הכל נותח שוב ושוב באותו מושב בית דין - לפרטי פרטים: העדויות על עוצמת האש, עדויותיהם של החברים ששוחחו עימו ברגעים האחרונים לחייו, היכן בדיוק בחדר שכב שימי, ועוד. פרט נוסף שעזר לרבנים לקבל את ההחלטה הוא הצרחה של שימי "אוי אלוקים" שהייתה ממש באותו הרגע שדווח על נפילת המגדל הצפוני.
הרבנים ביקשו מכלל הנוכחים לצאת מהחדר והתיישבו לשמוע את שיחות ה-911 - מוקד החירום, כדי להבין את פרטי האסון לפרטיו. לאחר עשר דקות בלבד של דיון נפלה ההחלטה: החסיד שימי ביגלייזן נפטר, יש לשבת שבעה כדין והאישה מותרת להינשא.
מיד לאחר מכן, ניגש אחד מחברי בית הדין לבית משפחת ביגלייזן והודיעה לאישה הכאובה שאפסו הסיכויים למצוא את בעלה בין החיים. "האם הפסק הוא סופי?", שאלה האישה את הדיין בניסיון למצוא שביב של תקווה. "זה נגמר", אמר לה הדיין בצער. הרב ניגש לבניה היתומים ועם סכין בידו חתך את שולי חולצתם והנחה אותם לעשות קריעה כדין.
השבעה החלה. לקראת סיום ימי השבעה צלצל הטלפון בבית המשפחה האבלה. על הקו היה זה לא אחר מאשר האדמו"ר מבעלזא שהתקשר מירושלים בכבודו ובעצמו, וביקש לשוחח עם האלמנה ועם כל אחד מהבנים כדי לנחמם באופן אישי.
את השיחה הכואבת חתם הרב'ה: "אין לי מילים". והוסיף לכל אחד ואחד בנפרד: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ולא תוסיפו לדאבה עוד".
• • •
בעוד ימים ספורים, נתכנס כולנו בבתי הכנסת לתפילות יום הכיפורים כדי להמשיך את 'מסע ההמלכה' שהחל בראש השנה התשפ"ד. גם בימים אלה של אימת הדין, ראוי שנזכור את המסר של הרב ביגלייזן זצ"ל, שברגעיו האחרונים היו מחשבותיו נתונות לערגה אל צור מחצבתו, כלשון דוד המלך בתהלים: "ואני קרבת אלוקים לי טוב".
הצגת כל התגובות