This browser does not support the video element.
בלב המלחמה, בקיבוץ עין השלושה שעל גבול עזה, הלחין זיו חן הי"ד את שני הפסוקים הללו.
זיו- לוחם, מלחין ואוהב ניגונים, היה נוהג לומר בכל יום את פרק התהילים המתאים לגילו. כשהתקרב ליום הולדתו ה-27, הרגיש שטרם הלחין מתוכו דבר. כשקרא את פרק כ"ז בתהלים בחר להלחין את הפסוקים הללו, בכדי לומר תודה לד' על מה שיש, על הזכות לכתוב את ההיסטוריה של עם ישראל ולחסות בסוכתו. את הלחן שלח זיו לאשתו בהודעת ווטסאפ וקולו משולב בתוך הביצוע הנוכחי.
זיו נפל בקרב בדרום רצועת עזה במלחמת חרבות הברזל בתאריך ג' אדר א' תשפ"ד, הלחן נשאר אחריו כמתנה של אמונה בחיים ובכוחו של עם ישראל שינצח את אויביו.
בשיר, חוזרים הַלל, אשתו של זיו ובנם הבכור—אריאל אביה, שנולד לאחר נפילתו, לקיבוץ עין השלושה, המקום בו נולד הלחן, בביקור המביא איתו כאב, געגוע ותקווה להמשכיות החיים.
את הניגון הפיקו והוציאו לאור המוזיקאים גולן ואך ודביר שנרב. דביר, אח שכול בעצמו, איבד את אחותו רינה הי"ד בפיגוע בעת שטיילו יחד.
השיר הוא לכבודו של זיו הי"ד ולזכר כל הקדושים שהגנו על העם והארץ.
קרדיטים:
לחן: זיו חן הי"ד
שירה: דביר שנרב וגולן ואך
נגינה עיבוד והפקה: גולן ואך