עד היום, שוק התקשורת הישראלי היה סוג של זירת אגרוף מילולית, כשכל גוף תקשורת מנסה לנצח בקרב "מי תוקף את ראש הממשלה וממשלתו חזק יותר". כל ערוץ משדר סיפור אחר, ותמיד יש על מי לצעוק ולכעוס. העיתונים מתחרים מי יפרסם את הקריקטורה הכי מעליבה, הטלוויזיה מנסה למכור את הדרמה הכי מפוצצת, ואתרי החדשות מקפידים לדחוף פוש על כל ציוץ פוליטי. מה נאמר? חגיגה תקשורתית עם טוויסט של רוטב חריף.
השמאל והימין בישראל רואים את מצב התקשורת כאילו מדובר בשני עולמות מקבילים. השמאל רואה את התקשורת כמוסד שמספק את האיזון והביקורת החיונית על השלטון, הוא רואה את עצמו כגיבור שהולך נגד זרם הרוחות הרעות, מפקח על הממשלה ומוודא שהיא לא חורגת מהדרכים הישרות. מנגד, הימין רואה את התקשורת כאורקל דמוני של השמאל, שמזיז את הדעות הציבוריות ומפיץ נרטיבים חד-צדדיים, תוך שמירה על אידיאולוגיות שלא בהכרח מייצגות את רוב הציבור. מהפער הזה נשמע כאילו מדובר על שני כוכבי לכת שונים, אבל בפועל, הוא מבטא את הדרך בה כל צד מפרש את אותם אירועים: האם ההתנגדות לממשלה היא "ביקורת בונה" או "הסתה"? האם הפרסומים המזיקים על ראשי הממשלה הם "ליקוי במערכת" או "ההפיכה המנוהלת"? בסופו של דבר, אם תצליחו לאזן את המבט, תגלו שלא כל כתבה היא ממסדית או מזיקה – ויש מקום לשני הצדדים, כל אחד עם הזווית שהוא מביא.
מה קרעי מציע?
הרפורמה של קרעי מבקשת לשנות את כללי המשחק. אלו עיקרי הרפורמה:
סגירת תאגיד השידור הציבורי: במקום "כאן", שקרעי רואה כגוף מסורבל ויקר, יוקמו גופי שידור עצמאיים ויעילים יותר.
מדידת רייטינג: הכוונה היא למדוד רייטינג מבחינה "מקצועית ואובייקטיבית" ללא תלות בגורמים אינטרסנטיים, שתתבסס על מידע אמין מספקי התכנים השונים.
פחות רגולציה: תכניות חדשות או טלוויזיה? פחות פיקוח ממשלתי, יותר תחרות.
שבירת הריכוזיות: המטרה היא לאפשר לגופים חדשים להיכנס לשוק ולהביא גיוון דעות.
קרעי מסביר שהוא רק רוצה לאפשר לנו לראות פחות חדשות "מצונזרות" ויותר תחרות שתיטיב עם הצופים.
למה "דיקטטורה" זו הגזמה?
השוואת הרפורמה לדיקטטורה היא כמו ילד שביקשו ממנו לחלוק צעצוע עם אח נוסף; והילד פורץ בבכי על כך שלקחו ממנו את כל קופסת הצעצועים לנצח.
אם נסתכל על דיקטטורות היסטוריות כמו גרמניה הנאצית או רוסיה של פוטין, מדובר במשטרים שבהם התקשורת הייתה לגמרי בידיים של השלטון: צנזורה, סגירת עיתונים, וחקיקה שמכתיבה לאזרחים מה לחשוב.
בישראל, גם אם יקרע מגזין או ייסגר ערוץ, היכולת למתוח ביקורת על הממשלה נשארת רחבת ידיים. אז לפני שמישהו מכנה את קרעי "צאר התקשורת", כדאי להירגע ולזכור שאנחנו עדיין דמוקרטיה, וודאי בתחום התקשורת.
כדי להבין מהי דיקטטורה בתקשורת, הנה כמה דוגמאות:
- גרמניה הנאצית: יוזף גבלס, שר התעמולה, השתלט על העיתונים כדי להבטיח שכל מילה תהלל את המפלגה הנאצית.
- רוסיה של פוטין: כלי התקשורת הלא-ממשלתיים נסגרים או נאלצים לדבוק בקו הממשלתי.
- ונצואלה של צ'אווס: כל מי שמעז למתוח ביקורת על הממשל מסתכן בסנקציות או גרוע מכך.
במקרים אלה, הציבור שמע רק צד אחד של הסיפור- מה שהשלטון בחר לספר.
ומה אנחנו?
אנחנו רחוקים שנות אור מהמצב הזה. גם אם יהיו שינויים, תישאר בישראל תקשורת חופשית שתוכל לבקר את השלטון, לטוב ולרע, אך זה לא מונע מעיתונאים ומשפיעים לומר מעל כל במה ציבורית שהרפורמה מזכירה משטרים דיקטטורים.
קראתי במאמר אינטליגנטי שהרפורמה דומה למה שקרה בהונגריה תחת ויקטור אורבן. על פניו זה נשמע כמו ניסוי היסטורי בזיהוי תבניות, אבל במבט מקרוב, יש כאן יותר פרדוקס משכנוע. הטענות נגד הרפורמה בישראל מתארות את תזכיר החוק כשלב ראשון בדרך לריכוז כלי התקשורת תחת הממשלה, בדיוק כמו בהונגריה, שם הושלטה שליטה כמעט מוחלטת על המדיה העצמאית. בהונגריה, חוק התקשורת של 2011 הפך את כלי התקשורת לכלי בשירות הממשלה: נדרשו "סיקור מאוזן" בכפייה, הממשל הטיל קנסות כבדים על חריגה מהקו הרשמי, והגופים הממלכתיים הפכו לצינור תעמולה.
אז מה הפרדוקס כאן? בישראל, הרפורמה דווקא מצמצמת את שליטת הממשלה על רשות השידור. קרעי מבקש לסגור את תאגיד "כאן"- הממשלתי, בטענה שהוא אינו אפקטיבי או מייצג כראוי את הציבור, ולא להפעיל אותו תחת שליטת הממשלה. השוק הפרטי – חדשות 12, חדשות 13, וחדשות 14 – נשאר חופשי וממשיך לפעול ללא התערבות ממשלתית.
אבל הנה הקריצה הגדולה: אותם מתנגדים לרפורמה, שצועקים על "דיקטטורה מתקרבת", היו בשקט מפתיע כשבממשלה הקודמת דיברו על סגירת ערוץ 14 – גוף פרטי לחלוטין. איפה הייתה אותה דאגה לדמוקרטיה? איך ייתכן שהמאבק לשמירה על התקשורת החופשית הוא חד-כיווני?
הטענות הללו מזכירות ילד במשחק מונופול, שפתאום מבין שהוא לא מקבל יותר את כל המלונות והבתים. הוא טוען ש"כולם רמאים," בזמן שהוא בעצמו לא היה בדיוק פרפר האיזון והשוויון. אז כן, אולי צריך לבדוק את הרפורמה לעומק, אבל מי שטוען שמדובר בדיקטטורה? שיבדוק את הדיקטטורה הקרובה למקום מגוריו.
אז למה כל הרעש?
כי התקשורת, כמו ילד שנגעו לו בצעצוע, לא אוהבת שינויים. נכון, שינויים תמיד מעוררים חשש, אבל הם גם יכולים לפתוח דלתות לעולם חדש של יצירתיות ותחרות.
אז בפעם הבאה שמישהו אומר לכם שקרעי הופך אותנו לדיקטטורה, תיזכרו- יש הבדל גדול בין לשנות את כללי המשחק לבין להחרים את המשחק כולו.